Conversation
09 janvier 2024Il n’avait pas l’habitude d’en parler avec des étrangers. Ce n’était pas qu’il sentait qu’il avait quelque chose à cacher ou qu’il y avait un truc dont il devait avoir honte.
Mais à ses yeux, d’abord, cette affaire était privée, personnelle, presque intime.
Ensuite, ce sujet était toujours délicat, et quand il surgissait dans une conversation, les gens réagissaient parfois de manière très étrange. Et il n’avait tout simplement pas envie de s’occuper des fantasmes et des peurs de personnes étrangères. Il en avait assez des siens.
Et pour finir, il ne voulait vraiment pas qu’on le traite différemment simplement parce qu’il était malade.
Mais cette fois-ci, pour être honnête, il n’avait pas vraiment eu le choix.
Il est monté dans le taxi qu’il avait appelé et donna son nom.
Le taxi était chic. Des sièges confortables l’ont accueillis lorsqu’il s’est assis à l’arrière. Le chauffeur, jeune et légèrement négligé, avait l’air un peu décalé avec l’atmosphère générale.
« On va à l’hôpital ? », a demandé le chauffeur.
« Oui, à l’entrée principale s’il vous plaît. »
« OK. Nous arriverons dans environ une heure. Installez-vous confortablement et profitez-en. Si vous le souhaitez, vous avez une bouteille d’eau à côté de vous. Voulez-vous de la musique ? Quelque chose de spécifique ? »
« Merci beaucoup. Votre taxi est vraiment très confortable. Et pour la musique, ce que vous choisissez me convient. »
Le chauffeur a choisi une station de radio diffusant du jazz doux et s’est mis en route.
Il était environ onze heures du matin et la route était chargée. Il a plongé dans ses pensées. Il espérait vraiment qu’il n’y aurait pas beaucoup de gens et qu’il ne croiserait pas à nouveau la jeune technicienne avec les mains tremblantes qui avait raté sa prise de sang la semaine précédente. On pouvait encore voir la tache bleue à l’intérieur de son bras où elle avait essayé de piquer.
Il s’est demandé aussi si on lui proposerait un déjeuner à son arrivée. Il n’avait pas faim et ça ne lui plaisait pas trop de refuser au cas où un déjeuner serait servi.
Alors qu’il pensait aux aiguilles, aux seringues, et à la soupe de courgettes aqueuse qui commence chaque repas à l’hôpital, le chauffeur s’est tourné vers lui et a demandé : « Tu vas en chimio ? »
La question était si directe et surprenante que la seule chose qui lui vint à l’esprit fut « Oui ».
« Depuis combien de temps es-tu malade ? » demanda le chauffeur.
« Depuis quatre ans. »
« Et comment ça va pour toi ? »
Il lui était déjà arrivé que des gens lui posent des questions. Même des gens qu’il ne connaissait pas vraiment. Souvent, ces questions étaient posées de manière artificielle. Sans réel intérêt, ou pire encore, elles servaient de prélude à un discours ou à une série de conseils :
« Tu dois être fort. Tout ira bien. »
« Je comprends vraiment comment tu te sens, l’année dernière j’ai eu une grippe terrible. »
« J’ai un ami que je soutiens. Il souffre d’une grave maladie. Je m’occupe de lui et il m’est très reconnaissant. »
« Comment s’appelle ton médecin ? »
« Tu as essayé d’arrêter de manger du gluten, du sucre, et du lactose ? »
Il pensait toujours que ces questions et conseils étaient agaçants et que les gens qui se permettaient de les poser étaient impolis, manquaient de tact, et de manière générale, étaient insupportables.
Mais cette fois-ci, c’était différent. Les questions étaient posées avec une simplicité inhabituelle.
La première chose qu’il remarqua était le silence après chaque question. Le chauffeur n’essayait pas de parler, de donner un conseil, ou de faire un discours. Il n’insistait pas et ne bavardait pas. Il attendait une réponse. En silence.
Alors il a répondu. Avec la même simplicité.
« Pour l’instant, ça va. Hier n’était pas une journée facile, et cette nuit j’ai mal dormi. Ce matin, j’ai eu beaucoup de mal à me lever, mais maintenant ça va mieux. Il n’y a aucune logique dans cette affaire. Je suis juste content de me sentir un peu mieux et j’espère que ça va durer un peu ».
Le silence est revenu dans le taxi. Les sièges étaient toujours confortables. La musique était douce. Et personne ne parlait plus.
Lorsqu’ils sont arrivés à l’entrée de l’hôpital, le chauffeur s’est arrêté. Il s’est tourné vers lui et a demandé : « Penses-tu avoir appris à vivre avec le cancer ? »
Il réfléchit un moment et dit: « Je ne sais pas vraiment. »
Il est descendu du taxi, est entré dans l’hôpital, et s’est dit: « J’espère vraiment que cette fois-ci ce sera une autre technicienne. »
בימים כתיקונם, הוא לא היה נוהג לדבר על זה עם זרים גמורים.
זה לא שהוא הרגיש שיש לו משהו להסתיר, או להתבייש בו.
אבל בעיניו, ראשית, העניין הזה פרטי, אישי, כמעט אינטימי.
שנית, הנושא הזה תמיד טעון, וכשהוא עולה במקרה באיזו שיחה, אנשים מגיבים מדי פעם בדרכים מאוד מאוד מוזרות. ופשוט לא היה לו חשק להתעסק בדמיונות ובפחדים של אנשים זרים. היו לו כאלה מספיק משל עצמו.
וחוץ מזה , הוא ממש לא רצה שיתייחסו אליו באופן מיוחד רק בגלל שהוא חולה.
אבל הפעם, למען האמת, פשוט לא ממש היתה לא ברירה.
הוא עלה למונית שהזמין ונתן את שמו.
המונית היתה מפוארת. מושבים רכים קיבלו את פניו כשהתיישב מאחור. הנהג, צעיר ולבוש מעט ברישול, נראה היה קצת לא מתאים לאווירה.
״לבית החולים ?״ שאל הנהג.
״כן, לכניסה הראשית בבקשה״.
״OK. נגיע בערך בעוד שעה. שב בנוח ותהנה. אם תרצה. יש לידך בקבוק מים. תרצה מוסיקה? משהו ספציפי?״
״תודה רבה. המונית שלך באמת מאוד נוחה. ובעניין המוזיקה, מה שתבחר טוב לי״
הנהג בחר תחנת רדיו שניגנה מוזיקת ג׳אז שקטה ויצא לדרך.
השעה היתה בערך אחת-עשרה בבוקר והדרך היתה עמוסה.
הוא שקע במחשבות. הוא נורא קיווה שלא יהיו הרבה אנשים ושלא תיפול עליו שוב הלבורנטית הצעירה עם הידיים הרועדות שפיספסה את בדיקת הדם שלו בשבוע שעבר. עדיין אפשר היה לראות את הכתם הכחול בצד הפנימי של הזרוע במקום בו היא ניסתה לדקור.
הוא גם שאל את עצמו אם כשיגיע יגישו לו ארוחת צהריים. הוא לא היה רעב וקצת לא היה לו נעים לסרב במקרה שיציעו.
בעודו חושב על מחטים, ומזרקים, ועל מרק הקישואים הדלוח שמתחיל כל ארוחה בבית החולים, פנה אליו הנהג ושאל אותו ״אתה נוסע לכימו ?״.
השאלה היתה כ״כ ישירה וכ״כ מפתיעה שהמילה היחידה שיצא לו מהפה היתה ״כן״.
״כמה זמן אתה כבר חולה ?״ שאל הנהג.
״כבר ארבע שנים״
״ומה שלומך? איך אתה מרגיש?״
כבר קרה לו שאנשים שאלו שאלות. אפילו אנשים שהוא לא ממש הכיר. הרבה פעמים השאלות נשאלו במין מלאכותיות מעושה. בלי עניין אמיתי, או, אפילו חמור מכך, הן שימשו את השואל בתור הקדמה לנאום או לסדרת עצות:
״אתה חייב להיות חזק. הכל יהיה בסדר״
״אני ממש מבין איך אתה מרגיש, בשנה שעברה היתה לי שפעת נורא״
״יש לי חבר שאני מלווה ממש באופן צמוד. הוא סובל מהיפוכירוסיס כרונית חמורה. אני מטפל בו והוא כ״כ מודה לי״
״איך קוראים לרופא שלך?״
״ניסית להפסיק לאכול גלוטן וסוכר ולקטוז?״
הוא תמיד חשב שהשאלות והעצות האלה הן גם ממש מעצבנות, גם ממש לא מנומסות, וגם שהאנשים שמרשים לעצמם לשאול אותן הם חסרי נימוס, חסרי טקט, ובאופן כללי בלתי נסבלים.
אבל הפעם זה היה שונה. השאלות נשאלו בפשטות יוצאת דופן. הדבר הראשון שלו הוא שם לב היתה העובדה שאחרי כל שאלה היה שקט. הנהג לא ניסה לדבר, או לייעץ, או לנאום.
הוא שאל ואז שתק. ממתין לתשובה. הוא לא לחץ ולא האיץ ולא פטפט. הוא המתין לתשובה. בשקט.
אז הוא ענה. באותה הפשטות.
״כרגע, אני מרגיש בסך הכל בסדר. אתמול היה יום לא קל ובלילה ישנתי רע. הבוקר היה לי נורא קשה לקום מהמיטה, אבל עכשיו באמת יותר טוב. אין לעניין הזה חוקיות. אני פשוט שמח שאני מרגיש טוב יותר ומקווה שזה ימשיך עוד קצת זמן״.
השקט חזר למונית. המושבים היום נוחים. המוסיקה עדינה. ואף אחד מהם לא דיבר עוד.
כשהם הגיעו לכניסה לבית החולים הנהג עצר. הוא הסתובב אליו ושאל ״תגיד, אתה חושב שלמדת לחיות עם הסרטן ?״
הוא חשב רגע ואמר ״אני לא ממש יודע״
הוא ירד מהמונית, נכנס לבית החולים וחשב לעצמו ״אני ממש מקווה שהפעם תהיה לבורנטית אחרת״.
בימים כתיקונם, הוא לא היה נוהג לדבר על זה עם זרים גמורים.
זה לא שהוא הרגיש שיש לו משהו להסתיר, או להתבייש בו.
אבל בעיניו, ראשית, העניין הזה פרטי, אישי, כמעט אינטימי.
שנית, הנושא הזה תמיד טעון, וכשהוא עולה במקרה באיזו שיחה, אנשים מגיבים מדי פעם בדרכים מאוד מאוד מוזרות. ופשוט לא היה לו חשק להתעסק בדמיונות ובפחדים של אנשים זרים. היו לו כאלה מספיק משל עצמו.
וחוץ מזה , הוא ממש לא רצה שיתייחסו אליו באופן מיוחד רק בגלל שהוא חולה.
אבל הפעם, למען האמת, פשוט לא ממש היתה לא ברירה.
הוא עלה למונית שהזמין ונתן את שמו.
המונית היתה מפוארת. מושבים רכים קיבלו את פניו כשהתיישב מאחור. הנהג, צעיר ולבוש מעט ברישול, נראה היה קצת לא מתאים לאווירה.
״לבית החולים ?״ שאל הנהג.
״כן, לכניסה הראשית בבקשה״.
״OK. נגיע בערך בעוד שעה. שב בנוח ותהנה. אם תרצה. יש לידך בקבוק מים. תרצה מוסיקה? משהו ספציפי?״
״תודה רבה. המונית שלך באמת מאוד נוחה. ובעניין המוזיקה, מה שתבחר טוב לי״
הנהג בחר תחנת רדיו שניגנה מוזיקת ג׳אז שקטה ויצא לדרך.
השעה היתה בערך אחת-עשרה בבוקר והדרך היתה עמוסה.
הוא שקע במחשבות. הוא נורא קיווה שלא יהיו הרבה אנשים ושלא תיפול עליו שוב הלבורנטית הצעירה עם הידיים הרועדות שפיספסה את בדיקת הדם שלו בשבוע שעבר. עדיין אפשר היה לראות את הכתם הכחול בצד הפנימי של הזרוע במקום בו היא ניסתה לדקור.
הוא גם שאל את עצמו אם כשיגיע יגישו לו ארוחת צהריים. הוא לא היה רעב וקצת לא היה לו נעים לסרב במקרה שיציעו.
בעודו חושב על מחטים, ומזרקים, ועל מרק הקישואים הדלוח שמתחיל כל ארוחה בבית החולים, פנה אליו הנהג ושאל אותו ״אתה נוסע לכימו ?״.
השאלה היתה כ״כ ישירה וכ״כ מפתיעה שהמילה היחידה שיצא לו מהפה היתה ״כן״.
״כמה זמן אתה כבר חולה ?״ שאל הנהג.
״כבר ארבע שנים״
״ומה שלומך? איך אתה מרגיש?״
כבר קרה לו שאנשים שאלו שאלות. אפילו אנשים שהוא לא ממש הכיר. הרבה פעמים השאלות נשאלו במין מלאכותיות מעושה. בלי עניין אמיתי, או, אפילו חמור מכך, הן שימשו את השואל בתור הקדמה לנאום או לסדרת עצות:
״אתה חייב להיות חזק. הכל יהיה בסדר״
״אני ממש מבין איך אתה מרגיש, בשנה שעברה היתה לי שפעת נורא״
״יש לי חבר שאני מלווה ממש באופן צמוד. הוא סובל מהיפוכירוסיס כרונית חמורה. אני מטפל בו והוא כ״כ מודה לי״
״איך קוראים לרופא שלך?״
״ניסית להפסיק לאכול גלוטן וסוכר ולקטוז?״
הוא תמיד חשב שהשאלות והעצות האלה הן גם ממש מעצבנות, גם ממש לא מנומסות, וגם שהאנשים שמרשים לעצמם לשאול אותן הם חסרי נימוס, חסרי טקט, ובאופן כללי בלתי נסבלים.
אבל הפעם זה היה שונה. השאלות נשאלו בפשטות יוצאת דופן. הדבר הראשון שלו הוא שם לב היתה העובדה שאחרי כל שאלה היה שקט. הנהג לא ניסה לדבר, או לייעץ, או לנאום.
הוא שאל ואז שתק. ממתין לתשובה. הוא לא לחץ ולא האיץ ולא פטפט. הוא המתין לתשובה. בשקט.
אז הוא ענה. באותה הפשטות.
״כרגע, אני מרגיש בסך הכל בסדר. אתמול היה יום לא קל ובלילה ישנתי רע. הבוקר היה לי נורא קשה לקום מהמיטה, אבל עכשיו באמת יותר טוב. אין לעניין הזה חוקיות. אני פשוט שמח שאני מרגיש טוב יותר ומקווה שזה ימשיך עוד קצת זמן״.
השקט חזר למונית. המושבים היום נוחים. המוסיקה עדינה. ואף אחד מהם לא דיבר עוד.
כשהם הגיעו לכניסה לבית החולים הנהג עצר. הוא הסתובב אליו ושאל ״תגיד, אתה חושב שלמדת לחיות עם הסרטן ?״
הוא חשב רגע ואמר ״אני לא ממש יודע״
הוא ירד מהמונית, נכנס לבית החולים וחשב לעצמו ״אני ממש מקווה שהפעם תהיה לבורנטית אחרת״.