Frères
07 novembre 2023Un petit coup de fil. Sans détails, sans explications compliquées. Trois ou quatre phrases. C’était tout ce qu’il fallait. Un petit coup de fil. Et c’est tout.
Dans l’enfance il y avait des périodes compliquées.
Ce n’était pas qu’ils manquaient de quelque chose. Ou qu’il y avait de la violence. Ou la perte d’un proche.
Tout semblait allait bien. Famille, école, amis, premiers amours. Une vie confortable.
Mais parfois, d’un coup, la tension devenait incontrôlable.
La jalousie faisait sûrement partie de l’histoire. Et la place réservée à chacun. Et peut-être aussi le besoin d’un amour sûr et inconditionnel.
Il semble que l’absence de limites ait également joué un rôle dans le sentiment de manque de stabilité, de sécurité, ou alors du désarroi.
En tout cas, quelle que soit la raison, parfois la maison de transformait en champ de bataille.
L’un se déchaînait sur l’autre, appuyant encore et encore sur ses plus intimes sensibilités. Et une fois l’un a frappé l’autre si fort que seuls les médecins des d’urgences, 12 points de suture et six semaines de guérison, étaient parvenus à lui rendre son apparence d’avant.
Et un autre, intentionnellement, a fait en sorte que son frère tombe dans les escaliers jusqu’à ce que son crâne se fissure (et s’il n’y avait pas eu de moquette, ça aurait pu finir encore plus mal).
Sodome et Gomorrhe.
À certains moments, l’observateur aurait pu penser, à juste titre – que soit, l’un d’eux serait tué par son frère, soit que certains ou tous seraient envoyés dans un internat particulièrement sévère. Loin des yeux et des oreilles.
C’est vrai, qu’avec le temps, une partie des tensions a diminué, une partie de la colère s’est calmée, et une partie de la jalousie a trouvé un exutoire ou du repos.
Il y avait toujours des piques ici et là, et des critiques, mais il semblait y avoir un certain équilibre.
En revanche, aucun signe, et personne, ne pouvait prévoir ce qui se passerait des années plus tard. Ou du moins pas dans cette mesure.
Ils se tenaient là, immédiatement, sans poser de questions, sans attendre ou réfléchir. Pas même un instant.
Ils sont venus.
Un petit coup de fil. C’était tout ce qu’il fallait. Un petit coup de fil.
שיחת טלפון קצרה. בלי פרטים, בלי הסברים מסובכים. שלושה או ארבעה משפטים. זה כל מה שהיה צריך. שיחת טלפון קצרה אחת. וזהו.
בילדות היו תקופות קשות.
זה לא שהיה חוסר. או אלימות. או איזה אובדן.
לכאורה הכל היה בסדר. משפחה, בית-ספר, חברים, אהבות ראשונות. חיים נוחים.
לא ברור למה, אבל המתח, מדי פעם, עלה על גדותיו.
קנאה היא ככל הנראה חלק מהסיפור. והמקום השמור לכל אחד. ואולי גם הצורך באהבה בטוחה וללא תנאי.
כנראה שחוסר הגבולות שיחק גם הוא תפקיד בהרגשת חוסר היציבות. או הביטחון. או האונים.
בכל מקרה, ובלי קשר לסיבה, מדי פעם הבית היה הופך לשדה קרב.
אחד מתעלל בשני. ואחד מכה באחר כ״כ חזק שרק הרופא בחדר המיון, התפרים ושישה שבועות החלמה מצליחים להחזיר לו את המראה שהיה לו קודם.
ואחד, בכוונת מכוון, דואג שאחיו יפול במדרגות עד כדי כך שנסדקה לו הגולגולת (ואם לא היה שם שטיח, זה עוד היה יכול להסתיים אפילו יותר גרוע).
סדום ועמורה.
ברגעים מסוימים, הצופה מהצד יכול היה לחשוב, בצדק, שאו שאחד מהם יומת בידי אחיו, או שחלקם או כולם ישלחו לפנימיה קשוחה במיוחד, הרחק מהעין. ומהאוזן.
זה נכון, שעם הזמן, חלק מהמתחים הוקלו מעט, חלק מהכעסים הושתקו, וחלק מהקנאה מצאה לה מזור או מנוח.
עדיין היו דקירות פה ושם, וביקורת, אבל נראה היה שנמצא איזה איזון.
מצד שני, שום סימן, ואף אחד, לא יכול היה לנבא מה שקרה שנים אחר-כך. או לכל הפחות במידה הזו.
הם התייצבו, מיד, בלי שאלות, בלי להמתין או לחשוב על זה. אפילו לא רגע אחד.
הם באו.
שיחת טלפון קצרה אחת. זה כל מה שצריך היה. שיחת טלפון קצרה אחת. וזהו.
שיחת טלפון קצרה. בלי פרטים, בלי הסברים מסובכים. שלושה או ארבעה משפטים. זה כל מה שהיה צריך. שיחת טלפון קצרה אחת. וזהו.
בילדות היו תקופות קשות.
זה לא שהיה חוסר. או אלימות. או איזה אובדן.
לכאורה הכל היה בסדר. משפחה, בית-ספר, חברים, אהבות ראשונות. חיים נוחים.
לא ברור למה, אבל המתח, מדי פעם, עלה על גדותיו.
קנאה היא ככל הנראה חלק מהסיפור. והמקום השמור לכל אחד. ואולי גם הצורך באהבה בטוחה וללא תנאי.
כנראה שחוסר הגבולות שיחק גם הוא תפקיד בהרגשת חוסר היציבות. או הביטחון. או האונים.
בכל מקרה, ובלי קשר לסיבה, מדי פעם הבית היה הופך לשדה קרב.
אחד מתעלל בשני. ואחד מכה באחר כ״כ חזק שרק הרופא בחדר המיון, התפרים ושישה שבועות החלמה מצליחים להחזיר לו את המראה שהיה לו קודם.
ואחד, בכוונת מכוון, דואג שאחיו יפול במדרגות עד כדי כך שנסדקה לו הגולגולת (ואם לא היה שם שטיח, זה עוד היה יכול להסתיים אפילו יותר גרוע).
סדום ועמורה.
ברגעים מסוימים, הצופה מהצד יכול היה לחשוב, בצדק, שאו שאחד מהם יומת בידי אחיו, או שחלקם או כולם ישלחו לפנימיה קשוחה במיוחד, הרחק מהעין. ומהאוזן.
זה נכון, שעם הזמן, חלק מהמתחים הוקלו מעט, חלק מהכעסים הושתקו, וחלק מהקנאה מצאה לה מזור או מנוח.
עדיין היו דקירות פה ושם, וביקורת, אבל נראה היה שנמצא איזה איזון.
מצד שני, שום סימן, ואף אחד, לא יכול היה לנבא מה שקרה שנים אחר-כך. או לכל הפחות במידה הזו.
הם התייצבו, מיד, בלי שאלות, בלי להמתין או לחשוב על זה. אפילו לא רגע אחד.
הם באו.
שיחת טלפון קצרה אחת. זה כל מה שצריך היה. שיחת טלפון קצרה אחת. וזהו.