Gentil

« Écoute-moi bien, Queridio Mio, souviens-toi toujours, rien n’est plus important que d’être gentil. »

Il avait alors peut-être cinq ou six ans, et venait juste de descendre du plan de travail après qu’elle lui avait appris, ainsi qu’à sa cousine éternelle, à pincer les Maamoul.

Il s’en souvient comme si c’était arrivé hier. La grand-mère se tient au centre de la cuisine, vêtue du tablier bleu de « pas d’invités aujourd’hui ». 

C’était comme si d’un côté, elle lui révélait un grand secret, et de l’autre, elle lui confiait une mission qu’il devait, Cueste lo que Cueste, affronter avec courage.

À ce moment-là, il décida que, quoi qu’il arrive, peu importe la situation, il essaierait toujours d’être le plus gentil qu’il peut.

Le problème était, et il ne l’a compris que quelques années plus tard, qu’il ne savait pas vraiment ce que signifiait « être gentil ».

Certains pensent que « être gentil » est une sorte d’insulte. Ils veulent être intelligents, ou forts, ou beaux. Et ils pensent que quand on dit de quelqu’un qu’il est « gentil », cela signifie qu’on n’a pas trouvé un truc gentil à dire à son sujet.

D’autres croient désespérément qu’ils sont gentils, ils veulent désespérément que les autres pensent qu’ils sont gentils, et ils se préoccupent désespérément de montrer qu’ils sont très très gentils. Mais, en vérité, ils pensent surtout à eux-mêmes, ce qui est tout sauf être gentil.

Parce qu’être gentil, c’est savoir se mettre un peu à la place de l’autre et savoir mettre l’autre et ses  besoins un peu devant soi-même et ses propres besoins.

Pour cela, il faut être honnête, et empathique, et à l’écoute, et sensible. Et tout ça sans attendre quelque chose en retour. 

Et ça ce n’est vraiment pas facile et certainement pas simple.

Mais il a ressenti dès le début, et l’a compris de plus en plus avec le temps, que la gentillesse est, aussi, une force.

Il a réalisé que même si la gentillesse, au fond, est un don sans attente de réciprocité, elle a une capacité merveilleuse à se propager.

Très souvent, la gentillesse engendre la gentillesse. Comme le mal engendre le mal.

Et parce que le monde est plus agréable lorsque les gens sont gentils les uns envers les autres, et que le mal n’est vraiment pas une denrée rare, essayer d’être gentil est devenu pour lui une sorte de mission de vie.

Chaque fois qu’il faisait face à la méchanceté, à l’arrogance, à l’injustice, ou à la cruauté, il cherchait immédiatement quelqu’un qui avait besoin d’aide, de soutien, ou peut-être simplement d’une épaule ou d’une oreille attentive.

Et de manière générale, les gens pas gentils, ceux qui se concentrent sur eux-mêmes, l’ont vraiment mis hors de lui.

La seule fois de sa vie où il a été impliqué dans une bagarre (à la fin, c’était surtout lui qui s’était fait taper, mais il était très fier après), c’était en classe de sixième, quand il avait vu le groupe de Gili Mizrahi et Ilan Schpitz qui maltraitait Yoavi le maigre sur le chemin du retour après l’école.

Ils étaient six ou sept, très expérimentés en bastons, et ils ont attrapé Yoavi juste à la sortie. Ils lui ont volé ses lunettes et ont renversé son sac sur le trottoir. Il se tenait entre eux, perdu et triste.

Quand il les a vus se moquer et que Yoavi essayait de s’échapper, il s’est précipité vers Gili et lui a dit : « Hé espèce de gros connard, vous n’avez pas honte ? Laissez-le tranquille, bande d’abrutis de merde. »

Il voulait ajouter quelques jurons mais il n’avait pas eu le temps. Ilan Schpitz l’a attrapé par derrière et Gili lui a collé une telle claque que les marques de doigts sur son visage sont restées jusqu’après le dîner.

Après quelques minutes, Ilan, Gili, et les autres sont partis, et Yoavi le maigre et lui aussi.

Depuis lors, chaque fois qu’il était confronté à la méchanceté ou à l’égoïsme, il était très en colère et injuriait intérieurement, mais il gardait ses opinions pour lui-même, et faisait très attention à ce que personne ne les voie, à la fois parce qu’il ne tenait pas à prendre de gifles et aussi, parce que de telles pensées n’étaient vraiment pas très gentilles.

נחמד

״תקשיב לי טוב, קְרִדוֹ מִיּוֹ, הכי חשוב זה להיות נחמד״.

הוא היה אז אולי בן חמש או שש, ובדיוק ירד מהשיש אחרי שהיא לימדה אותו ואת בת הדודה הנצחית שלו, לצבוט עוגיות מַעֲמוּל.

הוא זכר את זה כאילו זה קרה ממש כרגע. הסבתא עומדת במרכז המטבח, לבושה בַּסִּינָר הכחול של ״היום אין אורחים״. 

והוא מרגיש מין שילוב מוזר, כאילו, מצד אחד, היא חשפה בפניו איזה סוד כמוס, ומצד שני, הטילה עליו משימה, שבה הוא חייב, קוּאֶסְטָה לוֹ קֶה קוּאֶסְטָה, לעמוד בגבורה.

באותו הרגע הוא החליט שמה שלא יקרה, לא חשוב המצב, הוא יהיה תמיד הכי נחמד שרק יוכל.

הבעיה היתה, ואת זה הוא הבין רק שנים אחר-כך, שהוא לא ממש ידע מה זה בדיוק אומר ״להיות נחמד״.

יש כאלה שחושבים שלהיות נחמד זו מילת גנאי. הם רוצים להיות חכמים, או חזקים, או יפים. והם מאמינים שכשאומרים על מישהו שהוא ״נחמד״ זה שבעצם לא ממש מצאו משהו נחמד לאמר עליו.

אחרים נורא מאמינים שהם נחמדים, ונורא רוצים שיחשבו שהם נחמדים, ונורא דואגים להראות שהם מאוד מאוד נחמדים. אבל, למען האמת, הם בעיקר מרוכזים בעצמם. שזה הפוך מלהיות נחמד.

כי להיות נחמד זה גם לדעת לשים את עצמך קצת במקומו של האחר וגם לדעת לשים את האחר ואת הצרכים שלו קצת לפניך ולפני הצרכים שלך.

ובשביל זה צריך להיות גם ישר, וגם אמפטי, וגם קשוב, וגם רגיש. וכל זה בלי לרצות, או לחכות, או לקוות לאיזו שהיא תמורה. 

וזה ממש לא פשוט ובכלל לא קל.

אבל הוא הרגיש, במקביל, ממש מההתחלה, ובעוצמה הולכת וגדלה עם הזמן, שנחמדות זה, גם, כח.

הוא הבין שאע״פ שהנחמדות, בבסיסה, היא נתינה ללא תמורה, יש לה מין יכולת התפשטות מופלאה.

הרבה מאוד פעמים, נחמדות יוצרת נחמדות. ממש כמו שרוע יוצר רוע.

וכיוון שהעולם יותר נעים כשאנשים נחמדים אחד אל השני, ואי לכך שרוע באמת לא חסר, לנסות להיות נחמד הפך בשבילו למין מטרה לחיים.

בכל פעם שהוא ניתקל ברשעות, או בזדון, או בעוולה, או באכזריות, הוא תיכף ומיד חיפש מישהו שצריך כרגע במקרה איזו עזרה, או תמיכה, או אולי כתף או אוזן קשבת.

ובכלל, אנשים לא נחמדים, או כאלה שמרוכזים רק בעצמם ממש הרתיחו אותו.

הפעם היחידה בחייו בה הוא הלך מכות (למען הדיוק, הוא לא באמת הלך מכות אלא בעיקר חטף מכות, אבל הוא היה נורא גאה בעצמו אחר-כך) היתה בכיתה ז׳ כשהוא ראה את החבורה של גילי מזרחי ואילן שפיץ מתנכלת ליואבי הרזה בדרך הביתה, אחרי הלימודים.

הם היו שישה או שבעה, מאוד מאומנים במכות, והם תפסו את יואבי ממש ביציאה מבית הספר. הם גנבו לו את המשקפיים ורוקנו את הילקוט שלו על המדרכה. והוא עמד בינהם, אבוד ועצוב.

כשהוא ראה אותם צוחקים ואת יואבי מנסה לחמוק, הוא רץ ישר לגילי ואמר לו ״יא דביל שמן, אתם לא מתביישים ? תעזבו אותו יא חארות״.

הוא התכוון להוסיף עוד כמה קללות אבל הוא לא הספיק. אילן שפיץ תפס אותו מאחור וגילי דפק לו כזו סטירה שהסימנים של האצבעות נשארו לו על הפרצוף עד אחרי ארוחת הערב.

אחרי כמה דקות אילן, וגילי, והשאר, הלכו משם ויואבי הרזה והוא גם.

מאז, בכל פעם שהוא היה נתקל ברוע או באנוכיות הוא היה נורא כועס, וזועם, ומקלל בליבו, אבל הוא שמר את דעותיו לעצמו וניזהר מאוד שלא יראו אותו כך, גם בגלל שהוא לא רצה לחטוף מכות וגם בגלל שמחשבות כאלה הן באמת נורא לא נחמדות.

Article précédent הקודם Article suivant הבא

Laisser un commentaire

השאירו תגובה
שליחה
נחמד

״תקשיב לי טוב, קְרִדוֹ מִיּוֹ, הכי חשוב זה להיות נחמד״.

הוא היה אז אולי בן חמש או שש, ובדיוק ירד מהשיש אחרי שהיא לימדה אותו ואת בת הדודה הנצחית שלו, לצבוט עוגיות מַעֲמוּל.

הוא זכר את זה כאילו זה קרה ממש כרגע. הסבתא עומדת במרכז המטבח, לבושה בַּסִּינָר הכחול של ״היום אין אורחים״. 

והוא מרגיש מין שילוב מוזר, כאילו, מצד אחד, היא חשפה בפניו איזה סוד כמוס, ומצד שני, הטילה עליו משימה, שבה הוא חייב, קוּאֶסְטָה לוֹ קֶה קוּאֶסְטָה, לעמוד בגבורה.

באותו הרגע הוא החליט שמה שלא יקרה, לא חשוב המצב, הוא יהיה תמיד הכי נחמד שרק יוכל.

הבעיה היתה, ואת זה הוא הבין רק שנים אחר-כך, שהוא לא ממש ידע מה זה בדיוק אומר ״להיות נחמד״.

יש כאלה שחושבים שלהיות נחמד זו מילת גנאי. הם רוצים להיות חכמים, או חזקים, או יפים. והם מאמינים שכשאומרים על מישהו שהוא ״נחמד״ זה שבעצם לא ממש מצאו משהו נחמד לאמר עליו.

אחרים נורא מאמינים שהם נחמדים, ונורא רוצים שיחשבו שהם נחמדים, ונורא דואגים להראות שהם מאוד מאוד נחמדים. אבל, למען האמת, הם בעיקר מרוכזים בעצמם. שזה הפוך מלהיות נחמד.

כי להיות נחמד זה גם לדעת לשים את עצמך קצת במקומו של האחר וגם לדעת לשים את האחר ואת הצרכים שלו קצת לפניך ולפני הצרכים שלך.

ובשביל זה צריך להיות גם ישר, וגם אמפטי, וגם קשוב, וגם רגיש. וכל זה בלי לרצות, או לחכות, או לקוות לאיזו שהיא תמורה. 

וזה ממש לא פשוט ובכלל לא קל.

אבל הוא הרגיש, במקביל, ממש מההתחלה, ובעוצמה הולכת וגדלה עם הזמן, שנחמדות זה, גם, כח.

הוא הבין שאע״פ שהנחמדות, בבסיסה, היא נתינה ללא תמורה, יש לה מין יכולת התפשטות מופלאה.

הרבה מאוד פעמים, נחמדות יוצרת נחמדות. ממש כמו שרוע יוצר רוע.

וכיוון שהעולם יותר נעים כשאנשים נחמדים אחד אל השני, ואי לכך שרוע באמת לא חסר, לנסות להיות נחמד הפך בשבילו למין מטרה לחיים.

בכל פעם שהוא ניתקל ברשעות, או בזדון, או בעוולה, או באכזריות, הוא תיכף ומיד חיפש מישהו שצריך כרגע במקרה איזו עזרה, או תמיכה, או אולי כתף או אוזן קשבת.

ובכלל, אנשים לא נחמדים, או כאלה שמרוכזים רק בעצמם ממש הרתיחו אותו.

הפעם היחידה בחייו בה הוא הלך מכות (למען הדיוק, הוא לא באמת הלך מכות אלא בעיקר חטף מכות, אבל הוא היה נורא גאה בעצמו אחר-כך) היתה בכיתה ז׳ כשהוא ראה את החבורה של גילי מזרחי ואילן שפיץ מתנכלת ליואבי הרזה בדרך הביתה, אחרי הלימודים.

הם היו שישה או שבעה, מאוד מאומנים במכות, והם תפסו את יואבי ממש ביציאה מבית הספר. הם גנבו לו את המשקפיים ורוקנו את הילקוט שלו על המדרכה. והוא עמד בינהם, אבוד ועצוב.

כשהוא ראה אותם צוחקים ואת יואבי מנסה לחמוק, הוא רץ ישר לגילי ואמר לו ״יא דביל שמן, אתם לא מתביישים ? תעזבו אותו יא חארות״.

הוא התכוון להוסיף עוד כמה קללות אבל הוא לא הספיק. אילן שפיץ תפס אותו מאחור וגילי דפק לו כזו סטירה שהסימנים של האצבעות נשארו לו על הפרצוף עד אחרי ארוחת הערב.

אחרי כמה דקות אילן, וגילי, והשאר, הלכו משם ויואבי הרזה והוא גם.

מאז, בכל פעם שהוא היה נתקל ברוע או באנוכיות הוא היה נורא כועס, וזועם, ומקלל בליבו, אבל הוא שמר את דעותיו לעצמו וניזהר מאוד שלא יראו אותו כך, גם בגלל שהוא לא רצה לחטוף מכות וגם בגלל שמחשבות כאלה הן באמת נורא לא נחמדות.