נחמד
15 נובמבר 2023״תקשיב לי טוב, קְרִדוֹ מִיּוֹ, הכי חשוב זה להיות נחמד״.
הוא היה אז אולי בן חמש או שש, ובדיוק ירד מהשיש אחרי שהיא לימדה אותו ואת בת הדודה הנצחית שלו, לצבוט עוגיות מַעֲמוּל.
הוא זכר את זה כאילו זה קרה ממש כרגע. הסבתא עומדת במרכז המטבח, לבושה בַּסִּינָר הכחול של ״היום אין אורחים״.
והוא מרגיש מין שילוב מוזר, כאילו, מצד אחד, היא חשפה בפניו איזה סוד כמוס, ומצד שני, הטילה עליו משימה, שבה הוא חייב, קוּאֶסְטָה לוֹ קֶה קוּאֶסְטָה, לעמוד בגבורה.
באותו הרגע הוא החליט שמה שלא יקרה, לא חשוב המצב, הוא יהיה תמיד הכי נחמד שרק יוכל.
הבעיה היתה, ואת זה הוא הבין רק שנים אחר-כך, שהוא לא ממש ידע מה זה בדיוק אומר ״להיות נחמד״.
יש כאלה שחושבים שלהיות נחמד זו מילת גנאי. הם רוצים להיות חכמים, או חזקים, או יפים. והם מאמינים שכשאומרים על מישהו שהוא ״נחמד״ זה שבעצם לא ממש מצאו משהו נחמד לאמר עליו.
אחרים נורא מאמינים שהם נחמדים, ונורא רוצים שיחשבו שהם נחמדים, ונורא דואגים להראות שהם מאוד מאוד נחמדים. אבל, למען האמת, הם בעיקר מרוכזים בעצמם. שזה הפוך מלהיות נחמד.
כי להיות נחמד זה גם לדעת לשים את עצמך קצת במקומו של האחר וגם לדעת לשים את האחר ואת הצרכים שלו קצת לפניך ולפני הצרכים שלך.
ובשביל זה צריך להיות גם ישר, וגם אמפטי, וגם קשוב, וגם רגיש. וכל זה בלי לרצות, או לחכות, או לקוות לאיזו שהיא תמורה.
וזה ממש לא פשוט ובכלל לא קל.
אבל הוא הרגיש, במקביל, ממש מההתחלה, ובעוצמה הולכת וגדלה עם הזמן, שנחמדות זה, גם, כח.
הוא הבין שאע״פ שהנחמדות, בבסיסה, היא נתינה ללא תמורה, יש לה מין יכולת התפשטות מופלאה.
הרבה מאוד פעמים, נחמדות יוצרת נחמדות. ממש כמו שרוע יוצר רוע.
וכיוון שהעולם יותר נעים כשאנשים נחמדים אחד אל השני, ואי לכך שרוע באמת לא חסר, לנסות להיות נחמד הפך בשבילו למין מטרה לחיים.
בכל פעם שהוא ניתקל ברשעות, או בזדון, או בעוולה, או באכזריות, הוא תיכף ומיד חיפש מישהו שצריך כרגע במקרה איזו עזרה, או תמיכה, או אולי כתף או אוזן קשבת.
ובכלל, אנשים לא נחמדים, או כאלה שמרוכזים רק בעצמם ממש הרתיחו אותו.
הפעם היחידה בחייו בה הוא הלך מכות (למען הדיוק, הוא לא באמת הלך מכות אלא בעיקר חטף מכות, אבל הוא היה נורא גאה בעצמו אחר-כך) היתה בכיתה ז׳ כשהוא ראה את החבורה של גילי מזרחי ואילן שפיץ מתנכלת ליואבי הרזה בדרך הביתה, אחרי הלימודים.
הם היו שישה או שבעה, מאוד מאומנים במכות, והם תפסו את יואבי ממש ביציאה מבית הספר. הם גנבו לו את המשקפיים ורוקנו את הילקוט שלו על המדרכה. והוא עמד בינהם, אבוד ועצוב.
כשהוא ראה אותם צוחקים ואת יואבי מנסה לחמוק, הוא רץ ישר לגילי ואמר לו ״יא דביל שמן, אתם לא מתביישים ? תעזבו אותו יא חארות״.
הוא התכוון להוסיף עוד כמה קללות אבל הוא לא הספיק. אילן שפיץ תפס אותו מאחור וגילי דפק לו כזו סטירה שהסימנים של האצבעות נשארו לו על הפרצוף עד אחרי ארוחת הערב.
אחרי כמה דקות אילן, וגילי, והשאר, הלכו משם ויואבי הרזה והוא גם.
מאז, בכל פעם שהוא היה נתקל ברוע או באנוכיות הוא היה נורא כועס, וזועם, ומקלל בליבו, אבל הוא שמר את דעותיו לעצמו וניזהר מאוד שלא יראו אותו כך, גם בגלל שהוא לא רצה לחטוף מכות וגם בגלל שמחשבות כאלה הן באמת נורא לא נחמדות.
״תקשיב לי טוב, קְרִדוֹ מִיּוֹ, הכי חשוב זה להיות נחמד״.
הוא היה אז אולי בן חמש או שש, ובדיוק ירד מהשיש אחרי שהיא לימדה אותו ואת בת הדודה הנצחית שלו, לצבוט עוגיות מַעֲמוּל.
הוא זכר את זה כאילו זה קרה ממש כרגע. הסבתא עומדת במרכז המטבח, לבושה בַּסִּינָר הכחול של ״היום אין אורחים״.
והוא מרגיש מין שילוב מוזר, כאילו, מצד אחד, היא חשפה בפניו איזה סוד כמוס, ומצד שני, הטילה עליו משימה, שבה הוא חייב, קוּאֶסְטָה לוֹ קֶה קוּאֶסְטָה, לעמוד בגבורה.
באותו הרגע הוא החליט שמה שלא יקרה, לא חשוב המצב, הוא יהיה תמיד הכי נחמד שרק יוכל.
הבעיה היתה, ואת זה הוא הבין רק שנים אחר-כך, שהוא לא ממש ידע מה זה בדיוק אומר ״להיות נחמד״.
יש כאלה שחושבים שלהיות נחמד זו מילת גנאי. הם רוצים להיות חכמים, או חזקים, או יפים. והם מאמינים שכשאומרים על מישהו שהוא ״נחמד״ זה שבעצם לא ממש מצאו משהו נחמד לאמר עליו.
אחרים נורא מאמינים שהם נחמדים, ונורא רוצים שיחשבו שהם נחמדים, ונורא דואגים להראות שהם מאוד מאוד נחמדים. אבל, למען האמת, הם בעיקר מרוכזים בעצמם. שזה הפוך מלהיות נחמד.
כי להיות נחמד זה גם לדעת לשים את עצמך קצת במקומו של האחר וגם לדעת לשים את האחר ואת הצרכים שלו קצת לפניך ולפני הצרכים שלך.
ובשביל זה צריך להיות גם ישר, וגם אמפטי, וגם קשוב, וגם רגיש. וכל זה בלי לרצות, או לחכות, או לקוות לאיזו שהיא תמורה.
וזה ממש לא פשוט ובכלל לא קל.
אבל הוא הרגיש, במקביל, ממש מההתחלה, ובעוצמה הולכת וגדלה עם הזמן, שנחמדות זה, גם, כח.
הוא הבין שאע״פ שהנחמדות, בבסיסה, היא נתינה ללא תמורה, יש לה מין יכולת התפשטות מופלאה.
הרבה מאוד פעמים, נחמדות יוצרת נחמדות. ממש כמו שרוע יוצר רוע.
וכיוון שהעולם יותר נעים כשאנשים נחמדים אחד אל השני, ואי לכך שרוע באמת לא חסר, לנסות להיות נחמד הפך בשבילו למין מטרה לחיים.
בכל פעם שהוא ניתקל ברשעות, או בזדון, או בעוולה, או באכזריות, הוא תיכף ומיד חיפש מישהו שצריך כרגע במקרה איזו עזרה, או תמיכה, או אולי כתף או אוזן קשבת.
ובכלל, אנשים לא נחמדים, או כאלה שמרוכזים רק בעצמם ממש הרתיחו אותו.
הפעם היחידה בחייו בה הוא הלך מכות (למען הדיוק, הוא לא באמת הלך מכות אלא בעיקר חטף מכות, אבל הוא היה נורא גאה בעצמו אחר-כך) היתה בכיתה ז׳ כשהוא ראה את החבורה של גילי מזרחי ואילן שפיץ מתנכלת ליואבי הרזה בדרך הביתה, אחרי הלימודים.
הם היו שישה או שבעה, מאוד מאומנים במכות, והם תפסו את יואבי ממש ביציאה מבית הספר. הם גנבו לו את המשקפיים ורוקנו את הילקוט שלו על המדרכה. והוא עמד בינהם, אבוד ועצוב.
כשהוא ראה אותם צוחקים ואת יואבי מנסה לחמוק, הוא רץ ישר לגילי ואמר לו ״יא דביל שמן, אתם לא מתביישים ? תעזבו אותו יא חארות״.
הוא התכוון להוסיף עוד כמה קללות אבל הוא לא הספיק. אילן שפיץ תפס אותו מאחור וגילי דפק לו כזו סטירה שהסימנים של האצבעות נשארו לו על הפרצוף עד אחרי ארוחת הערב.
אחרי כמה דקות אילן, וגילי, והשאר, הלכו משם ויואבי הרזה והוא גם.
מאז, בכל פעם שהוא היה נתקל ברוע או באנוכיות הוא היה נורא כועס, וזועם, ומקלל בליבו, אבל הוא שמר את דעותיו לעצמו וניזהר מאוד שלא יראו אותו כך, גם בגלל שהוא לא רצה לחטוף מכות וגם בגלל שמחשבות כאלה הן באמת נורא לא נחמדות.
״תקשיב לי טוב, קְרִדוֹ מִיּוֹ, הכי חשוב זה להיות נחמד״.
הוא היה אז אולי בן חמש או שש, ובדיוק ירד מהשיש אחרי שהיא לימדה אותו ואת בת הדודה הנצחית שלו, לצבוט עוגיות מַעֲמוּל.
הוא זכר את זה כאילו זה קרה ממש כרגע. הסבתא עומדת במרכז המטבח, לבושה בַּסִּינָר הכחול של ״היום אין אורחים״.
והוא מרגיש מין שילוב מוזר, כאילו, מצד אחד, היא חשפה בפניו איזה סוד כמוס, ומצד שני, הטילה עליו משימה, שבה הוא חייב, קוּאֶסְטָה לוֹ קֶה קוּאֶסְטָה, לעמוד בגבורה.
באותו הרגע הוא החליט שמה שלא יקרה, לא חשוב המצב, הוא יהיה תמיד הכי נחמד שרק יוכל.
הבעיה היתה, ואת זה הוא הבין רק שנים אחר-כך, שהוא לא ממש ידע מה זה בדיוק אומר ״להיות נחמד״.
יש כאלה שחושבים שלהיות נחמד זו מילת גנאי. הם רוצים להיות חכמים, או חזקים, או יפים. והם מאמינים שכשאומרים על מישהו שהוא ״נחמד״ זה שבעצם לא ממש מצאו משהו נחמד לאמר עליו.
אחרים נורא מאמינים שהם נחמדים, ונורא רוצים שיחשבו שהם נחמדים, ונורא דואגים להראות שהם מאוד מאוד נחמדים. אבל, למען האמת, הם בעיקר מרוכזים בעצמם. שזה הפוך מלהיות נחמד.
כי להיות נחמד זה גם לדעת לשים את עצמך קצת במקומו של האחר וגם לדעת לשים את האחר ואת הצרכים שלו קצת לפניך ולפני הצרכים שלך.
ובשביל זה צריך להיות גם ישר, וגם אמפטי, וגם קשוב, וגם רגיש. וכל זה בלי לרצות, או לחכות, או לקוות לאיזו שהיא תמורה.
וזה ממש לא פשוט ובכלל לא קל.
אבל הוא הרגיש, במקביל, ממש מההתחלה, ובעוצמה הולכת וגדלה עם הזמן, שנחמדות זה, גם, כח.
הוא הבין שאע״פ שהנחמדות, בבסיסה, היא נתינה ללא תמורה, יש לה מין יכולת התפשטות מופלאה.
הרבה מאוד פעמים, נחמדות יוצרת נחמדות. ממש כמו שרוע יוצר רוע.
וכיוון שהעולם יותר נעים כשאנשים נחמדים אחד אל השני, ואי לכך שרוע באמת לא חסר, לנסות להיות נחמד הפך בשבילו למין מטרה לחיים.
בכל פעם שהוא ניתקל ברשעות, או בזדון, או בעוולה, או באכזריות, הוא תיכף ומיד חיפש מישהו שצריך כרגע במקרה איזו עזרה, או תמיכה, או אולי כתף או אוזן קשבת.
ובכלל, אנשים לא נחמדים, או כאלה שמרוכזים רק בעצמם ממש הרתיחו אותו.
הפעם היחידה בחייו בה הוא הלך מכות (למען הדיוק, הוא לא באמת הלך מכות אלא בעיקר חטף מכות, אבל הוא היה נורא גאה בעצמו אחר-כך) היתה בכיתה ז׳ כשהוא ראה את החבורה של גילי מזרחי ואילן שפיץ מתנכלת ליואבי הרזה בדרך הביתה, אחרי הלימודים.
הם היו שישה או שבעה, מאוד מאומנים במכות, והם תפסו את יואבי ממש ביציאה מבית הספר. הם גנבו לו את המשקפיים ורוקנו את הילקוט שלו על המדרכה. והוא עמד בינהם, אבוד ועצוב.
כשהוא ראה אותם צוחקים ואת יואבי מנסה לחמוק, הוא רץ ישר לגילי ואמר לו ״יא דביל שמן, אתם לא מתביישים ? תעזבו אותו יא חארות״.
הוא התכוון להוסיף עוד כמה קללות אבל הוא לא הספיק. אילן שפיץ תפס אותו מאחור וגילי דפק לו כזו סטירה שהסימנים של האצבעות נשארו לו על הפרצוף עד אחרי ארוחת הערב.
אחרי כמה דקות אילן, וגילי, והשאר, הלכו משם ויואבי הרזה והוא גם.
מאז, בכל פעם שהוא היה נתקל ברוע או באנוכיות הוא היה נורא כועס, וזועם, ומקלל בליבו, אבל הוא שמר את דעותיו לעצמו וניזהר מאוד שלא יראו אותו כך, גם בגלל שהוא לא רצה לחטוף מכות וגם בגלל שמחשבות כאלה הן באמת נורא לא נחמדות.