שיחת טלפון קצרה. בלי פרטים, בלי הסברים מסובכים. שלושה או ארבעה משפטים. זה כל מה שהיה צריך. שיחת טלפון קצרה אחת. וזהו.

בילדות היו תקופות קשות.

זה לא שהיה חוסר. או אלימות. או איזה אובדן. 

לכאורה הכל היה בסדר. משפחה, בית-ספר, חברים, אהבות ראשונות. חיים נוחים.

לא ברור למה, אבל המתח, מדי פעם, עלה על גדותיו.

קנאה היא ככל הנראה חלק מהסיפור. והמקום השמור לכל אחד. ואולי גם הצורך באהבה בטוחה וללא תנאי.

כנראה שחוסר הגבולות שיחק גם הוא תפקיד בהרגשת חוסר היציבות. או הביטחון. או האונים.

בכל מקרה, ובלי קשר לסיבה, מדי פעם הבית היה הופך לשדה קרב.

אחד מתעלל בשני. ואחד מכה באחר כ״כ חזק שרק הרופא בחדר המיון, התפרים ושישה שבועות החלמה מצליחים להחזיר לו את המראה שהיה לו קודם. 

ואחד, בכוונת מכוון, דואג שאחיו יפול במדרגות עד כדי כך שנסדקה לו הגולגולת (ואם לא היה שם שטיח, זה עוד היה יכול להסתיים אפילו יותר גרוע).

סדום ועמורה.

ברגעים מסוימים, הצופה מהצד יכול היה לחשוב, בצדק, שאו שאחד מהם יומת בידי אחיו, או שחלקם או כולם ישלחו לפנימיה קשוחה במיוחד, הרחק מהעין. ומהאוזן.

זה נכון, שעם הזמן, חלק מהמתחים הוקלו מעט, חלק מהכעסים הושתקו, וחלק מהקנאה מצאה לה מזור או מנוח.

עדיין היו דקירות פה ושם, וביקורת, אבל נראה היה שנמצא איזה איזון.

מצד שני, שום סימן, ואף אחד, לא יכול היה לנבא מה שקרה שנים אחר-כך. או לכל הפחות במידה הזו.

הם התייצבו, מיד, בלי שאלות, בלי להמתין או לחשוב על זה. אפילו לא רגע אחד.

הם באו.

שיחת טלפון קצרה אחת. זה כל מה שצריך היה. שיחת טלפון קצרה אחת. וזהו.