זהו. אוטוטו ממריאים חזרה הביתה.

השדה קטן אבל מאוד מסודר והכל הלך חלק. לקח להם 15 דקות להגיע מהכניסה ועד שער העליה למטוס.

בהלוך זה היה ברדאק שלם. שדה ענק, אלפי נוסעים, צוות קרקע שהתנהג בחוסר אנושיות יוצא דופן, אין תור לנכים, אין איפה לשבת.

אחרי שהדייל בשער הודיע לו ש ״כרטיס הנכה לא מקנה כאן שום פריווילגיות״, הוא התכוון לצעוק, ולדרוש לדבר עם האחראי, ולהגיד לדייל שהוא ממש סתם חרא קטן. אבל, כרגיל, הוא לא אמר כלום. הוא שתק והמתין בצד.

הם נסעו לכבוד יום ההולדת שלו לסוף שבוע במקום בו הכל התחיל לפני כמעט שלושים שנה.

זו היא שארגנה. שלושה ימים, חדר חמוד במרכז העיר לא רחוק מהדירה בה גרו אז. החברים הנפלאים שהוא כ״כ אוהב ושאליהם הוא כ״כ קשור.

הכל היה נפלא. והוא היה עצוב. בלי סיבה.

הוא חשב שזה נורא חבל. ״הנה אתה נוסע לשם שוב״ הוא אמר לעצמו.

״אתה אוהב את העיר הזו, אתה אוהב את החברים הללו ואתה כ״כ כ״כ אוהב אותה. תשמח דביל. יכול להיות שזו הפעם האחרונה״.

בזמן האחרון, מאז שהתחיל הטיפול המאוד נסיוני שלו, המשפט הזה חוזר ומהדהד לו בראש באופן די קבוע.

״תשמח, זה יום ההולדת שלך. יכול להיות שזו הפעם האחרונה״

״תשמח, הוא בא לבקר. יכול להיות שזו הפעם האחרונה״

״תשמח, נוסעים לטייל. יכול להיות שזו הפעם האחרונה״

אבל הוא לא שמח. אולי בדיוק בגלל שאולי זו הפעם האחרונה.