כמעט כמעט הסוף הגיע בחטף. לפנות ערב הוא לא היה שם. זה לא שחיכיתי לו. או שחיפשתי. אבל הוא לא היה שם. אני ממש כמעט בטוח.

ובלילה הוא מילא את החדר. לא שהייתי  לבד. לא שהיה לי לא נוח. או קר. או שכאב לי פתאום איזה משהו יותר מכרגיל.

פשוט זה היה ברור, כמעט כמעט הסוף פה.

בעניין הזה, כמעט כמעט הסוף שונה מאוד מההתחלה ממש או מההתחלה בעצם ובטח מהאמצע.

ההתחלה ממש גם היא הגיעה בהפתעה. אבל זו היתה באמת הפתעה ממש מפתיעה. להפתעה הזו אף פעם ומעולם לא ציפיתי.

אחרי ההתחלה ממש בעצם כבר יודעים שתגיע ההתחלה בעצם ושיגיע האמצע ואחריו כמעט כמעט הסוף. זה אולי כמעט בטוח. אבל קצת שוכחים.

בהתחלה ממש גם חשבתי שההתחלה ממש זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות. היום זה נראה לי קצת חבל.

כי אע״פ שההתחלה ממש מאוד לא נעימה, מבינים בדיעבד, כרגיל, שזה לא היה כזה נורא. זו היתה, בסך הכל, ההתחלה ממש.

ההתחלה בעצם והאמצע שונים מאוד מההתחלה ממש. הם גם מאוד מאוד שונים מכמעט כמעט הסוף.

כשמבינים שהינה, אנחנו בהתחלה בעצם או שהאמצע הגיע, הם בעצם כבר פה די הרבה זמן. רק לנו לקח שבועות או חודשים להבין שהמצב מעט השתנה.

הם ממש לא מגיעים בהפתעה. אפילו שאנחנו מופתעים. ממש.

הם פה כבר מזמן ואנחנו לא ראינו. קורה.

עם כמעט כמעט הסוף זה אחר.

כשהוא פה, זה מאוד מפתיע, כמו ההתחלה ממש. שזה מעט מוזר כי בכל זאת ידענו שכנראה, יום אחד הוא אולי יגיע.

גם גודל הקהל עולה כשעוברים משלב לשלב.

חוץ מכשמגיע כמעט כמעט הסוף.

בעולם נולדים 5 ילדים בכל שניה. בערך. מיספרים תמיד מספרים לי רוגע מסודר.

בהתחלה ממש – פחות משנית ילודה אחת. היינו שנינו יחד, עם הרופא. הוא בא עם ההתחלה ממש במין תיקיית קרטון כזו, אדומה, עליה נכתב שמי. ותאריך הלידה.

ואז, בקול מדוד וקצת חמור סבר, הוא הוציא את ההתחלה ממש ונתן לה להסתובב בחדר ביננו.

בתחילת ההתחלה בעצם, הקהל גדל בערך פי שלושה.

שלוש שניות ילודה.

מספרים לחברים הטובים ביותר. ולמשפחה הקרובה. בחלקה.

נגיד 15 אנשים פתאום פגשו את ההתחלה בעצם.

גם הם מאוד מאוד מופתעים מהפגישה. גם הם, כמעט כולם, לא יודעים בהתחלה להעריך את הההתחלה בעצם.

חלק קטן כן יודע, כי או שהוא מבין שזו רק ההתחלה בעצם או שהוא מהסוג שנורא אוהב התחלות בעצם מהסוג הזה. 

אחד הסימנים הברורים לכך שהבנו, באיחור, שההתחלה בעצם כבר לא פה ושאת מקומה תפס, מזה זמן, האמצע, זה ש 10 שניות ילודה בערך כבר פגשו את ההתחלה בעצם.

לחלקם החלטנו לספר בעצמינו ולחלקם סיפרו אחרים. 

הרבה פעמים הסוג שנורא מעריך התחלות בעצם כאלה, גם מאוד אוהב לחלוק עם אחרים את דבר הפגישה שהיתה לו עם התחלה בעצם חדשה. 

נראה לי שהסוג שנורא מעריך התחלות בעצם חולם בסתר לפגוש התחלה ממש פרטית משלו.

ובאופן כללי, אחד מהסימנים הברורים של האמצע זה שיותר ויותר מדברים עלינו וקצת פחות איתנו.

הזמן, גם הוא סימן בולט של האמצע.

מבינים במין הפתעה נאיבית שההתחלה בעצם עזבה כבר לפני זמן ושהתרגלו למצב חדש, מקביל לחיים שהיו לנו לפני שפגשנו את ההתחלה ממש. מקביל לחיים שממשיכים בחוץ מאז אותה הפגישה.

הזמן שלנו זורם פתאום קצת אחרת. 

הוא לא תמיד מצליח לשמור על כיוון קבוע. הוא מתפתל בעצלתיים. ואף על פי שאנחנו ממש לא רגילים לזה, מדי פעם זה נעים.

כשמגיע כמעט כמעט הסוף אין קהל. הוא כאן. ברור וממלא את החדר. אבל רק אני רואה אותו. 0,2 שניות ילודה.

האמצע עזב. קצת חבל כי התרגלתי. וגם למדתי כמעט לאהוב את האמצע. אבל זהו. נגמר. 

בנתיים נראה לי, שלזמן מה, אשמור את זה לעצמי. לא אספר. אפילו לא לה. שכמעט כמעט הסוף הגיע.

כשהיא תבין, זה נורא יעציב אותה. והיא ישנה בשלווה.