ביום הולדתו הארבעים ושבעה, מוֹלִי כּוֹפֵר שאל את עצמו, שוב, את אותה השאלה כמו בכל יום הולדת מאז שהוא יכול לזכור : אם השם שלי היה מעט פחות שונה או קצת יותר רגיל, האם כך גם הייתי מרגיש ?

וצריך להודות, שהשם שלו באמת מעט מפתיע.

כשהוא חשב על העניין, הוא תמיד נזכר ברחל לוי, המורה שלו מכיתה א׳, שגם היה לה שם נורא רגיל וגם ניסתה לשכנע אותו שלא קוראים לו מוֹלִי אלא מוּלִי שזה בכלל קיצור של מנחם.

ואז הוא נהג לחשוב על Miss Cohen, שהיתה המורה לאנגלית, שגם לה היה שם מאוד רגיל ושטענה שמוֹלִי זה בכלל שם של בת ואחרי ישיבת צוות מורים גם היא ניסתה לשכנע אותו שבעצם קוראים לו מנחם.

גם שם המשפחה שלו נורא הציק לאנשים.

מה זה כּוֹפֵר ? סבא שלך התנהג לא יפה ? שאל אותו פעם נעם הגדול (שבכלל קראו לו נעם שוּלץ ושהיה שחקן הכדורגל הכי טוב בכיתה).

מוֹלִי נורא נעלב, ואמר שזה לא קשור בכלל ושכּוֹפֵר זה כספת באנגלית עתיקה ושנעם דביל. 

נעם באמת לא היה כ״כ חכם ולפי מה שמוֹלִי שמע, אחרי הצבא הוא ירד מהארץ ועכשיו יש לו עסק למכירת מכוניות משומשות במיאמי.

מוֹלִי היה שחקן כדורגל גרוע וגם לא הבין כלום במכוניות אבל תמיד אהב לפתור בעיות מסובכות ולכן, מאז, הוא החליט לכתוב את שמו עם ניקוד. 

לבעייתיות של שם המשפחה שלו הוא לא מצא פתרון. אז הוא החליט, וכמעט תמיד הצליח, להתעלם.

מוֹלִי גם היה ממש מצויין בלהתעלם.

מההרגשה שהוא שונה הוא לא הצליח להתעלם.

פעם הוא ניסה לתאר את זה לשירה גונן שלמדה איתו בחוג לאלגברה לינארית. ושהיתה נורא נורא יפה.

הוא אמר לה שכמעט בכל יום קורה שהוא לא מבין מה בעצם רצו לאמר לו. ושלפחות שלוש פעמים בשבוע קורה שמישהו לא הבין מה שהוא בעצמו רצה לאמר.

הוא סיפר לה שפעם הוא חישב כמה פעמים הוא כבר שאל את עצמו ״אבל למה הוא בעצם אמר לי את זה״ וגילה שהנוסחה לחישוב היא π * y * 52 שזה יוצא כמעט פעם ביומיים.

אם הייתם רואים את מוֹלִי כּוֹפֵר ברחוב, לא הייתם יודעים שקוראים לו מוֹלִי כּוֹפֵר או שהוא מרגיש שונה.

הוא נראה היה מאוד מאוד רגיל.

אבל הוא הרגיש שונה. מאוד מאוד שונה.