מכתב פתוח
02 אוקטובר 2024לא היו בינהם סודות. הם פשוט לא הרגישו צורך להסתיר כלום.
לא היו בינהם סודות כי לא היה פחד.
אז כשהסוף קָרַב הם דיברו על הכל. על הילדות ועל אבל, על הבית ועל כסף, על קבר ועל שבעה ועל הרַבָּה, על החיים אחרי המוות ועל משפחה ועל חברים.
לו היה נורא חשוב שהיא תוקף באהבה ובחום, אבל שלא יחנקו אותה ושיהיו זהירים איתה.
אז הוא כתב מכתב פתוח, והוא נתן לה לקרוא בו. הוא רצה שהיא תדע.
״אני מבין, כמובן, שכאשר זה יקרה אני לא אהיה כאן ואין לי לא כוונה ולא רצון לתכנן או לשלוט בכל פרט.
עם זאת, אני יודע שהרגשות סביב המוות והאבל הם כ״כ חזקים שאנשים עשויים להתנהג באופן בלתי ראוי, או פשוט חסר עדינות ועלולים לשכוח להתייחס לרצונות או לכאב של האחר.
אז קבלו את הטקסט הזה כמו שהוא: קריאה לתשומת לב ולרגישות.
אני חושש שהקושי הגדול ביותר יהיה זה שלה ושל הבנות. אני מבקש, מכל הלב ובכל לשון של בקשה, שתשימו אליהן לב ותכבדו את רצונן. הן לא תמיד יודעות לבקש ולכן נדרשת כאן רגישות גדולה וקשב רב לצרכים שלהן.
הרצונות, הצרכים, והכאב של אחרים חשובים כמובן, אבל, אם צריך לבחור, הם חשובים פחות.
ארצה שהקבורה שלי, השבעה, וכו׳ יהיו ליד הבית שבו חייתי איתן.
אני מאוד אשמח ואני חושב שמאוד יעזור להן, שהרַבָּה דלפין הורווילר תנהל את הטקס ואולי גם תלווה אותן לאחר מכן.״
הוא אפילו כתב מייל לרַבָּה. הוא הראה לה את המייל ואת התשובה שקיבל.
״שם, אשמח אם תקימו ״אנדרטה שימושית״ לזכרי.
למשל – מעט מעל לחאן במדבר יש גבעה קטנה בה, פתאום, חוזרת קליטת הטלפון הנייד.
אם תבנו שם ספסל מוצל (אולי ספסל פריזאי ?) כדי שמי שירצה יוכל לתקשר בישיבה ובצל זה יכול להיות ממש נחמד..
באופן כללי, תנסו, עד כמה שאפשר, לא רק להתאבל על מותי אלא גם לשמוח על חיי.
זכיתי בחיים נפלאים. עם חברים קרובים וטובים, משפחה חמה ודואגת, הורים אוהבים, אחים תומכים ונפלאים, בנות מדהימות, הבנות שכל אחד חולם שיהיו לו. והיא, אהבת חיי, שנתנה לכל טעם ומשמעות.
וגם בשנים האחרונות, שלא היו לא פשוטות ולא קלות, כל-כך הרבה אנשים ליוו ותמכו בי. רופאים, ופסיכולוגית, ואחיי, וכמה חברים קרובים שדאגו לי, ושחשבו עלי, שהתכתבו ושבאו לבקר ושהקשיבו ושחייכו ושחיבקו. ושוב היא, ושוב הבנות.״
הוא גם חשב על כל אילו שהציגו עצמם כאילו הם רוצים לתמוך אבל בעצם חשבו בעיקר על עצמם, ועל הצרכים שלהם. אבל, כרגיל, הוא לא כתב את זה כי הוא לא העז.
הוא לא היה אמיץ גדול.
״בזכות אלה חיי היו חיים טובים וסופם, אע״פ שהגיע קצת מוקדם, היה סוף טוב.
אז את הפרטים אני משאיר לכם. היו אמפטים וטובים אחד לשני. חישבו קצת פחות על עצמכם וקצת יותר על האחר.
היה לי טוב.״
כשהיא סיימה לקרוא, היא בכתה. וחיבקה אותו.
לא היו בינהם סודות.
לא היו בינהם סודות כי לא היה פחד.
ולא היה פחד כי היתה אהבה.
לא היו בינהם סודות. הם פשוט לא הרגישו צורך להסתיר כלום.
לא היו בינהם סודות כי לא היה פחד.
אז כשהסוף קָרַב הם דיברו על הכל. על הילדות ועל אבל, על הבית ועל כסף, על קבר ועל שבעה ועל הרַבָּה, על החיים אחרי המוות ועל משפחה ועל חברים.
לו היה נורא חשוב שהיא תוקף באהבה ובחום, אבל שלא יחנקו אותה ושיהיו זהירים איתה.
אז הוא כתב מכתב פתוח, והוא נתן לה לקרוא בו. הוא רצה שהיא תדע.
״אני מבין, כמובן, שכאשר זה יקרה אני לא אהיה כאן ואין לי לא כוונה ולא רצון לתכנן או לשלוט בכל פרט.
עם זאת, אני יודע שהרגשות סביב המוות והאבל הם כ״כ חזקים שאנשים עשויים להתנהג באופן בלתי ראוי, או פשוט חסר עדינות ועלולים לשכוח להתייחס לרצונות או לכאב של האחר.
אז קבלו את הטקסט הזה כמו שהוא: קריאה לתשומת לב ולרגישות.
אני חושש שהקושי הגדול ביותר יהיה זה שלה ושל הבנות. אני מבקש, מכל הלב ובכל לשון של בקשה, שתשימו אליהן לב ותכבדו את רצונן. הן לא תמיד יודעות לבקש ולכן נדרשת כאן רגישות גדולה וקשב רב לצרכים שלהן.
הרצונות, הצרכים, והכאב של אחרים חשובים כמובן, אבל, אם צריך לבחור, הם חשובים פחות.
ארצה שהקבורה שלי, השבעה, וכו׳ יהיו ליד הבית שבו חייתי איתן.
אני מאוד אשמח ואני חושב שמאוד יעזור להן, שהרַבָּה דלפין הורווילר תנהל את הטקס ואולי גם תלווה אותן לאחר מכן.״
הוא אפילו כתב מייל לרַבָּה. הוא הראה לה את המייל ואת התשובה שקיבל.
״שם, אשמח אם תקימו ״אנדרטה שימושית״ לזכרי.
למשל – מעט מעל לחאן במדבר יש גבעה קטנה בה, פתאום, חוזרת קליטת הטלפון הנייד.
אם תבנו שם ספסל מוצל (אולי ספסל פריזאי ?) כדי שמי שירצה יוכל לתקשר בישיבה ובצל זה יכול להיות ממש נחמד..
באופן כללי, תנסו, עד כמה שאפשר, לא רק להתאבל על מותי אלא גם לשמוח על חיי.
זכיתי בחיים נפלאים. עם חברים קרובים וטובים, משפחה חמה ודואגת, הורים אוהבים, אחים תומכים ונפלאים, בנות מדהימות, הבנות שכל אחד חולם שיהיו לו. והיא, אהבת חיי, שנתנה לכל טעם ומשמעות.
וגם בשנים האחרונות, שלא היו לא פשוטות ולא קלות, כל-כך הרבה אנשים ליוו ותמכו בי. רופאים, ופסיכולוגית, ואחיי, וכמה חברים קרובים שדאגו לי, ושחשבו עלי, שהתכתבו ושבאו לבקר ושהקשיבו ושחייכו ושחיבקו. ושוב היא, ושוב הבנות.״
הוא גם חשב על כל אילו שהציגו עצמם כאילו הם רוצים לתמוך אבל בעצם חשבו בעיקר על עצמם, ועל הצרכים שלהם. אבל, כרגיל, הוא לא כתב את זה כי הוא לא העז.
הוא לא היה אמיץ גדול.
״בזכות אלה חיי היו חיים טובים וסופם, אע״פ שהגיע קצת מוקדם, היה סוף טוב.
אז את הפרטים אני משאיר לכם. היו אמפטים וטובים אחד לשני. חישבו קצת פחות על עצמכם וקצת יותר על האחר.
היה לי טוב.״
כשהיא סיימה לקרוא, היא בכתה. וחיבקה אותו.
לא היו בינהם סודות.
לא היו בינהם סודות כי לא היה פחד.
ולא היה פחד כי היתה אהבה.
לא היו בינהם סודות. הם פשוט לא הרגישו צורך להסתיר כלום.
לא היו בינהם סודות כי לא היה פחד.
אז כשהסוף קָרַב הם דיברו על הכל. על הילדות ועל אבל, על הבית ועל כסף, על קבר ועל שבעה ועל הרַבָּה, על החיים אחרי המוות ועל משפחה ועל חברים.
לו היה נורא חשוב שהיא תוקף באהבה ובחום, אבל שלא יחנקו אותה ושיהיו זהירים איתה.
אז הוא כתב מכתב פתוח, והוא נתן לה לקרוא בו. הוא רצה שהיא תדע.
״אני מבין, כמובן, שכאשר זה יקרה אני לא אהיה כאן ואין לי לא כוונה ולא רצון לתכנן או לשלוט בכל פרט.
עם זאת, אני יודע שהרגשות סביב המוות והאבל הם כ״כ חזקים שאנשים עשויים להתנהג באופן בלתי ראוי, או פשוט חסר עדינות ועלולים לשכוח להתייחס לרצונות או לכאב של האחר.
אז קבלו את הטקסט הזה כמו שהוא: קריאה לתשומת לב ולרגישות.
אני חושש שהקושי הגדול ביותר יהיה זה שלה ושל הבנות. אני מבקש, מכל הלב ובכל לשון של בקשה, שתשימו אליהן לב ותכבדו את רצונן. הן לא תמיד יודעות לבקש ולכן נדרשת כאן רגישות גדולה וקשב רב לצרכים שלהן.
הרצונות, הצרכים, והכאב של אחרים חשובים כמובן, אבל, אם צריך לבחור, הם חשובים פחות.
ארצה שהקבורה שלי, השבעה, וכו׳ יהיו ליד הבית שבו חייתי איתן.
אני מאוד אשמח ואני חושב שמאוד יעזור להן, שהרַבָּה דלפין הורווילר תנהל את הטקס ואולי גם תלווה אותן לאחר מכן.״
הוא אפילו כתב מייל לרַבָּה. הוא הראה לה את המייל ואת התשובה שקיבל.
״שם, אשמח אם תקימו ״אנדרטה שימושית״ לזכרי.
למשל – מעט מעל לחאן במדבר יש גבעה קטנה בה, פתאום, חוזרת קליטת הטלפון הנייד.
אם תבנו שם ספסל מוצל (אולי ספסל פריזאי ?) כדי שמי שירצה יוכל לתקשר בישיבה ובצל זה יכול להיות ממש נחמד..
באופן כללי, תנסו, עד כמה שאפשר, לא רק להתאבל על מותי אלא גם לשמוח על חיי.
זכיתי בחיים נפלאים. עם חברים קרובים וטובים, משפחה חמה ודואגת, הורים אוהבים, אחים תומכים ונפלאים, בנות מדהימות, הבנות שכל אחד חולם שיהיו לו. והיא, אהבת חיי, שנתנה לכל טעם ומשמעות.
וגם בשנים האחרונות, שלא היו לא פשוטות ולא קלות, כל-כך הרבה אנשים ליוו ותמכו בי. רופאים, ופסיכולוגית, ואחיי, וכמה חברים קרובים שדאגו לי, ושחשבו עלי, שהתכתבו ושבאו לבקר ושהקשיבו ושחייכו ושחיבקו. ושוב היא, ושוב הבנות.״
הוא גם חשב על כל אילו שהציגו עצמם כאילו הם רוצים לתמוך אבל בעצם חשבו בעיקר על עצמם, ועל הצרכים שלהם. אבל, כרגיל, הוא לא כתב את זה כי הוא לא העז.
הוא לא היה אמיץ גדול.
״בזכות אלה חיי היו חיים טובים וסופם, אע״פ שהגיע קצת מוקדם, היה סוף טוב.
אז את הפרטים אני משאיר לכם. היו אמפטים וטובים אחד לשני. חישבו קצת פחות על עצמכם וקצת יותר על האחר.
היה לי טוב.״
כשהיא סיימה לקרוא, היא בכתה. וחיבקה אותו.
לא היו בינהם סודות.
לא היו בינהם סודות כי לא היה פחד.
ולא היה פחד כי היתה אהבה.