צַנָּרוֹת
26 ינואר 2024בשעה שמונה וחצי בערב הוא החליט להחליף טישרט לקראת הלילה. הוא רצה ללבוש פיג׳מה ולהכנס למיטה עם ספר.
הלילה צפויות בדיקות של מדדים כל שעתיים וגם שתי בדיקות דם. באחת עשרה ובשלוש לפנות בוקר.
ארוחת הערב כבר פונתה. והאחות של הלילה עזבה את החדר ותחזור רק בעוד שעה. יש לו זמן להתארגן.
פתאום הוא חשב על זה שהשלד של החיים הוא מין רצף פעולות שחוזרות על עצמן.
מתעוררים, בודקים מה השעה, אוכלים ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים, פושטים פיג׳מה, קודם את החולצה ואז את המכנסיים, מתלבשים, קודם תחתונים, ואז חולצה, ואז גרביים, ואז מכנסיים. הולכים לעבוד, אוכלים צהריים, עובדים עוד קצת, חוזרים הביתה, מסדרים מעט, מכינים ארוחת ערב, אוכלים, מתפשטים , קודם חולצה, ואז מכנסיים, ואז גרביים, ואז תחתונים. מתקלחים (יש כאלה שמתקלחים רק בבוקר, אבל אלה אנשים מאוד מוזרים), מתנגבים, לובשים פיג׳מה, קודם חולצה ואז מכנסיים, ואז הולכים לישון. מתעוררים, בודקים מה השעה, אוכלים ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים, מורידים פיג׳מה, קודם את החולצה ואז את המכנסיים. וחוזר חלילה.
את הפעולות האלה עושים מיליונים של אנשים. כל יום. אנחנו אפילו לא צרכים לחשוב או לתכנן או להתרכז. הן טבועות בנו.
אבל מה אם, מסיבה כזו או אחרת, פתאום, הסדר משתבש. נגיד התעוררנו מאוחר. או שחלילה נגמר הקפה או הלחם לארוחת הבוקר. או שבדיוק כשרוצים לצאת שוב לא מוצאים את הארנק או את המפתחות.
מקרים כאלה מוציאים את רובנו לחלוטין משיווי המשקל. הרבה פעמים מתווספים לזה גם רגשות אשם, למשל ״למה הלכת לישון כ״כ מאוחר אתמול?!?״ או ״למה אתה לא שם את המפתחות במקום ?!?״.
ימים שלמים נהרסים כי אין ריבת תות במקרר.
ולפעמים, המצב פשוט לא תלוי בנו. אנחנו עומדים מול פעולה יומיומית, משהו שכבר עשינו אלפי פעמים, ופשוט לא יודעים איך אנחנו אמורים לעשות אותה עכשיו ובמצב הנוכחי.
כמו תינוק בן יומו שמקבל לידיו בפעם הראשונה נגיד, כפית. הוא כבר ראה כפיות, ואפילו אכל מכפיות, אבל אין לו מושג איך הוא אמור להשתמש בדבר הזה פתאום לבד.
בעודו חושב על תינוקות, וכפיות, וריבת תות, הוא קם בעצלתיים. גם כך, באופן טבעי, הוא לא נורא מהיר, והתרופות מאיטות אותו אפילו יותר. הוא פנה לארון, והוציא טישרט.
וזה הכה בו.
הוא הסתכל על עצמו, ואז על הטישרט, ואז שוב על עצמו והוא הבין שאין לו מושג איך הוא אמור לעשות את זה.
זה לא שהוא שכח איך מורידים חולצה או איך לובשים אחת אחרת. הוא פשוט לא ידע איך עושים את הפעולות האלה עם צינור אחד שיוצא מזרוע שמאל ובקצהו תלויה מין קופסה בגודל גרעין של אבוקדו ובתוכה ברזים קטנים. ועם צינור אחר, שתקוע לו בחזה בצד ימין ומחובר לעמוד שבקצהו שקיות עירוי.
אחרי כמה דקות של בילבול ואז בערך רבע שעה של תכנון מדוקדק הסיבוב הראשון התחיל : הרעיון – קודם יד ימין (הזרוע בלי הצינורות), אחריה יד שמאל ולבסוף הראש.
כישלון חרוץ. אמנם אין צינורות בזרוע ימין אבל הצינורות והברזים בחזה נתפסו בצד הפנימי של הטישרט וכשהוא ניסה לשחרר אותם עם יד שמאל, הצינורות התלויים מהזרוע והקופסה שבקצה הסתבכו בברזים מהחזה. לקח לו דקות ארוכות להשתחרר מהכפיתה.
נסיון שני : קודם הראש ואז שתי הידיים. הנסיון הזה נכשל מיד כשהתחיל.
ברגע שניסה לאחוז בצאוורון ביד ימין, הצינורות שוב נתפסו בחולצה מבפנים וכמה שהוא יותר ניסה להרים את היד כך הצאוורון נמשך כלפי מטה והתרחק.
הוא ניסה ביד שמאל אבל אפילו לא הצליח להגיע לצאוורון.
על הניסיון השלישי הוא ויתר. הוא הבין שאין דרך להעביר את הקופסא עם ברזים המחוברת לצינור בזרוע שמאל דרך השרוול כלפי מעלה בעודו מושך את החולצה כולה כלפי מטה.
אז הוא עצר, קצת מתנשף. הסתכל שוב על עצמו, ואז על הטישרט הנקי והחליט לקבל בראש מורכן את הכישלון.
ובעודו חושב על צינורות, וקופסאות, וברזים, ועל מקלחת, נפתחה הדלת ואחות הלילה הופיעה בפתח החדר שלו: ״שם פרטי? שם משפחה? תאריך לידה? מה שלומך? איך אתה מרגיש? יש כאבים? נבדוק מדדים?״
בשעה שמונה וחצי בערב הוא החליט להחליף טישרט לקראת הלילה. הוא רצה ללבוש פיג׳מה ולהכנס למיטה עם ספר.
הלילה צפויות בדיקות של מדדים כל שעתיים וגם שתי בדיקות דם. באחת עשרה ובשלוש לפנות בוקר.
ארוחת הערב כבר פונתה. והאחות של הלילה עזבה את החדר ותחזור רק בעוד שעה. יש לו זמן להתארגן.
פתאום הוא חשב על זה שהשלד של החיים הוא מין רצף פעולות שחוזרות על עצמן.
מתעוררים, בודקים מה השעה, אוכלים ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים, פושטים פיג׳מה, קודם את החולצה ואז את המכנסיים, מתלבשים, קודם תחתונים, ואז חולצה, ואז גרביים, ואז מכנסיים. הולכים לעבוד, אוכלים צהריים, עובדים עוד קצת, חוזרים הביתה, מסדרים מעט, מכינים ארוחת ערב, אוכלים, מתפשטים , קודם חולצה, ואז מכנסיים, ואז גרביים, ואז תחתונים. מתקלחים (יש כאלה שמתקלחים רק בבוקר, אבל אלה אנשים מאוד מוזרים), מתנגבים, לובשים פיג׳מה, קודם חולצה ואז מכנסיים, ואז הולכים לישון. מתעוררים, בודקים מה השעה, אוכלים ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים, מורידים פיג׳מה, קודם את החולצה ואז את המכנסיים. וחוזר חלילה.
את הפעולות האלה עושים מיליונים של אנשים. כל יום. אנחנו אפילו לא צרכים לחשוב או לתכנן או להתרכז. הן טבועות בנו.
אבל מה אם, מסיבה כזו או אחרת, פתאום, הסדר משתבש. נגיד התעוררנו מאוחר. או שחלילה נגמר הקפה או הלחם לארוחת הבוקר. או שבדיוק כשרוצים לצאת שוב לא מוצאים את הארנק או את המפתחות.
מקרים כאלה מוציאים את רובנו לחלוטין משיווי המשקל. הרבה פעמים מתווספים לזה גם רגשות אשם, למשל ״למה הלכת לישון כ״כ מאוחר אתמול?!?״ או ״למה אתה לא שם את המפתחות במקום ?!?״.
ימים שלמים נהרסים כי אין ריבת תות במקרר.
ולפעמים, המצב פשוט לא תלוי בנו. אנחנו עומדים מול פעולה יומיומית, משהו שכבר עשינו אלפי פעמים, ופשוט לא יודעים איך אנחנו אמורים לעשות אותה עכשיו ובמצב הנוכחי.
כמו תינוק בן יומו שמקבל לידיו בפעם הראשונה נגיד, כפית. הוא כבר ראה כפיות, ואפילו אכל מכפיות, אבל אין לו מושג איך הוא אמור להשתמש בדבר הזה פתאום לבד.
בעודו חושב על תינוקות, וכפיות, וריבת תות, הוא קם בעצלתיים. גם כך, באופן טבעי, הוא לא נורא מהיר, והתרופות מאיטות אותו אפילו יותר. הוא פנה לארון, והוציא טישרט.
וזה הכה בו.
הוא הסתכל על עצמו, ואז על הטישרט, ואז שוב על עצמו והוא הבין שאין לו מושג איך הוא אמור לעשות את זה.
זה לא שהוא שכח איך מורידים חולצה או איך לובשים אחת אחרת. הוא פשוט לא ידע איך עושים את הפעולות האלה עם צינור אחד שיוצא מזרוע שמאל ובקצהו תלויה מין קופסה בגודל גרעין של אבוקדו ובתוכה ברזים קטנים. ועם צינור אחר, שתקוע לו בחזה בצד ימין ומחובר לעמוד שבקצהו שקיות עירוי.
אחרי כמה דקות של בילבול ואז בערך רבע שעה של תכנון מדוקדק הסיבוב הראשון התחיל : הרעיון – קודם יד ימין (הזרוע בלי הצינורות), אחריה יד שמאל ולבסוף הראש.
כישלון חרוץ. אמנם אין צינורות בזרוע ימין אבל הצינורות והברזים בחזה נתפסו בצד הפנימי של הטישרט וכשהוא ניסה לשחרר אותם עם יד שמאל, הצינורות התלויים מהזרוע והקופסה שבקצה הסתבכו בברזים מהחזה. לקח לו דקות ארוכות להשתחרר מהכפיתה.
נסיון שני : קודם הראש ואז שתי הידיים. הנסיון הזה נכשל מיד כשהתחיל.
ברגע שניסה לאחוז בצאוורון ביד ימין, הצינורות שוב נתפסו בחולצה מבפנים וכמה שהוא יותר ניסה להרים את היד כך הצאוורון נמשך כלפי מטה והתרחק.
הוא ניסה ביד שמאל אבל אפילו לא הצליח להגיע לצאוורון.
על הניסיון השלישי הוא ויתר. הוא הבין שאין דרך להעביר את הקופסא עם ברזים המחוברת לצינור בזרוע שמאל דרך השרוול כלפי מעלה בעודו מושך את החולצה כולה כלפי מטה.
אז הוא עצר, קצת מתנשף. הסתכל שוב על עצמו, ואז על הטישרט הנקי והחליט לקבל בראש מורכן את הכישלון.
ובעודו חושב על צינורות, וקופסאות, וברזים, ועל מקלחת, נפתחה הדלת ואחות הלילה הופיעה בפתח החדר שלו: ״שם פרטי? שם משפחה? תאריך לידה? מה שלומך? איך אתה מרגיש? יש כאבים? נבדוק מדדים?״
בשעה שמונה וחצי בערב הוא החליט להחליף טישרט לקראת הלילה. הוא רצה ללבוש פיג׳מה ולהכנס למיטה עם ספר.
הלילה צפויות בדיקות של מדדים כל שעתיים וגם שתי בדיקות דם. באחת עשרה ובשלוש לפנות בוקר.
ארוחת הערב כבר פונתה. והאחות של הלילה עזבה את החדר ותחזור רק בעוד שעה. יש לו זמן להתארגן.
פתאום הוא חשב על זה שהשלד של החיים הוא מין רצף פעולות שחוזרות על עצמן.
מתעוררים, בודקים מה השעה, אוכלים ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים, פושטים פיג׳מה, קודם את החולצה ואז את המכנסיים, מתלבשים, קודם תחתונים, ואז חולצה, ואז גרביים, ואז מכנסיים. הולכים לעבוד, אוכלים צהריים, עובדים עוד קצת, חוזרים הביתה, מסדרים מעט, מכינים ארוחת ערב, אוכלים, מתפשטים , קודם חולצה, ואז מכנסיים, ואז גרביים, ואז תחתונים. מתקלחים (יש כאלה שמתקלחים רק בבוקר, אבל אלה אנשים מאוד מוזרים), מתנגבים, לובשים פיג׳מה, קודם חולצה ואז מכנסיים, ואז הולכים לישון. מתעוררים, בודקים מה השעה, אוכלים ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים, מורידים פיג׳מה, קודם את החולצה ואז את המכנסיים. וחוזר חלילה.
את הפעולות האלה עושים מיליונים של אנשים. כל יום. אנחנו אפילו לא צרכים לחשוב או לתכנן או להתרכז. הן טבועות בנו.
אבל מה אם, מסיבה כזו או אחרת, פתאום, הסדר משתבש. נגיד התעוררנו מאוחר. או שחלילה נגמר הקפה או הלחם לארוחת הבוקר. או שבדיוק כשרוצים לצאת שוב לא מוצאים את הארנק או את המפתחות.
מקרים כאלה מוציאים את רובנו לחלוטין משיווי המשקל. הרבה פעמים מתווספים לזה גם רגשות אשם, למשל ״למה הלכת לישון כ״כ מאוחר אתמול?!?״ או ״למה אתה לא שם את המפתחות במקום ?!?״.
ימים שלמים נהרסים כי אין ריבת תות במקרר.
ולפעמים, המצב פשוט לא תלוי בנו. אנחנו עומדים מול פעולה יומיומית, משהו שכבר עשינו אלפי פעמים, ופשוט לא יודעים איך אנחנו אמורים לעשות אותה עכשיו ובמצב הנוכחי.
כמו תינוק בן יומו שמקבל לידיו בפעם הראשונה נגיד, כפית. הוא כבר ראה כפיות, ואפילו אכל מכפיות, אבל אין לו מושג איך הוא אמור להשתמש בדבר הזה פתאום לבד.
בעודו חושב על תינוקות, וכפיות, וריבת תות, הוא קם בעצלתיים. גם כך, באופן טבעי, הוא לא נורא מהיר, והתרופות מאיטות אותו אפילו יותר. הוא פנה לארון, והוציא טישרט.
וזה הכה בו.
הוא הסתכל על עצמו, ואז על הטישרט, ואז שוב על עצמו והוא הבין שאין לו מושג איך הוא אמור לעשות את זה.
זה לא שהוא שכח איך מורידים חולצה או איך לובשים אחת אחרת. הוא פשוט לא ידע איך עושים את הפעולות האלה עם צינור אחד שיוצא מזרוע שמאל ובקצהו תלויה מין קופסה בגודל גרעין של אבוקדו ובתוכה ברזים קטנים. ועם צינור אחר, שתקוע לו בחזה בצד ימין ומחובר לעמוד שבקצהו שקיות עירוי.
אחרי כמה דקות של בילבול ואז בערך רבע שעה של תכנון מדוקדק הסיבוב הראשון התחיל : הרעיון – קודם יד ימין (הזרוע בלי הצינורות), אחריה יד שמאל ולבסוף הראש.
כישלון חרוץ. אמנם אין צינורות בזרוע ימין אבל הצינורות והברזים בחזה נתפסו בצד הפנימי של הטישרט וכשהוא ניסה לשחרר אותם עם יד שמאל, הצינורות התלויים מהזרוע והקופסה שבקצה הסתבכו בברזים מהחזה. לקח לו דקות ארוכות להשתחרר מהכפיתה.
נסיון שני : קודם הראש ואז שתי הידיים. הנסיון הזה נכשל מיד כשהתחיל.
ברגע שניסה לאחוז בצאוורון ביד ימין, הצינורות שוב נתפסו בחולצה מבפנים וכמה שהוא יותר ניסה להרים את היד כך הצאוורון נמשך כלפי מטה והתרחק.
הוא ניסה ביד שמאל אבל אפילו לא הצליח להגיע לצאוורון.
על הניסיון השלישי הוא ויתר. הוא הבין שאין דרך להעביר את הקופסא עם ברזים המחוברת לצינור בזרוע שמאל דרך השרוול כלפי מעלה בעודו מושך את החולצה כולה כלפי מטה.
אז הוא עצר, קצת מתנשף. הסתכל שוב על עצמו, ואז על הטישרט הנקי והחליט לקבל בראש מורכן את הכישלון.
ובעודו חושב על צינורות, וקופסאות, וברזים, ועל מקלחת, נפתחה הדלת ואחות הלילה הופיעה בפתח החדר שלו: ״שם פרטי? שם משפחה? תאריך לידה? מה שלומך? איך אתה מרגיש? יש כאבים? נבדוק מדדים?״