צרת רבים
28 אפריל 2024מדי פעם, בשנים האחרונות, כשהוא הסתכל לאחור, הוא ממש יכול היה לראות את ההתדרדרות.
פעם הוא יכל, ועכשיו כבר לא.
פעם הוא הצליח, ועכשיו כבר לא.
פעם הוא היה, ועכשיו כבר לא.
אבל הפעם זה היה שונה. הפעם זו לא התדרדרות אלא צניחה חופשית. הפעם זה לא ״פעם״ אלא ״לפני שבועיים״ או ״ממש לפני שבוע״ או ״רק אתמול״.
והקצב והמהירות והעוצמה של הנפילה היו כ״כ גבוהים שהוא לא הצליח להתארגן, או להתכונן או להתגונן.
המחלה והטיפול עשו בו שַׁמּוֹת והוא היה חסר אונים.
אפילו לה כבר היה קשה להסתכל עליו, או לראות אותו כך. היא אפילו כבר לא ניסתה להסתיר את הקושי (הוא תמיד האמין שלה יותר קשה מאשר לו בכל הסיפור הזה).
אז מדי פעם הם רבו על שטויות ואז התכנסו, כל אחד לבדו, בכאבו. מתביישים בחולשות האנושיות שלהם ומחפשים דרך וכח לחבק ולבכות.
והוא, אלוף העולם בלמצוא נקודות אור, ראה מסביבו בעיקר חושך.
הוא ישב בבית החולים והמתין לבדיקה. פעם הוא ניסה לחשב כמה שעות הוא העביר בבית החולים בהמתנה.
הוא חשב לעצמו שזה מאוד לא הגיוני לחיות, מצד אחד, על זמן שאול, ומצד שני, לבזבז את הזמן שעוד נותר בהמתנה באיזה מסדרון חסר יחוד או עניין, מוקף באנשים אחרים שגם הם חיים על זמן שאול וגם הם ממתינים. המתנה חסרת תוחלת או תכלית. כאילו ההמתנה הפכה להיות המטרה בפני עצמה.
והעובדה שזו צרת רבים לא משנה שום דבר. או כמו שאמר המשורר :
״בתור בן תמותה כשרע לי זה לא בגלל
ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל.״
וכך בעודו ממתין, מוקף בממתינים, הוא נזכר בבדיחה חסידית:
מוישה הולך לרב ואומר לו :
אוי ויי כבוד הרב. אתה לא יודע מה קרה.
הבן שלי עזב את הבית והתנצר.
עונה לו הרב :
אוי ויי מוישה. אתה לא יודע מה קרה לי, הבן שלי עזב את הבית והתנצר.
שואל מוישה את הרב : אז מה נעשה ?
עונה לו הרב : נתפלל לאלוהים
מתפללים שניהם לאלוהים : אוי ויי אלוהים. אתה לא יודע מה קרה לנו.
הבנים שלנו עזבו את הבית והתנצרו.
ואז, נפתחים השמיים ואלוהים עונה להם :
אוי ווי. אבל מה אני יכול לעשות ?! אתם לא יודעים מה קרה לי !
מדי פעם, בשנים האחרונות, כשהוא הסתכל לאחור, הוא ממש יכול היה לראות את ההתדרדרות.
פעם הוא יכל, ועכשיו כבר לא.
פעם הוא הצליח, ועכשיו כבר לא.
פעם הוא היה, ועכשיו כבר לא.
אבל הפעם זה היה שונה. הפעם זו לא התדרדרות אלא צניחה חופשית. הפעם זה לא ״פעם״ אלא ״לפני שבועיים״ או ״ממש לפני שבוע״ או ״רק אתמול״.
והקצב והמהירות והעוצמה של הנפילה היו כ״כ גבוהים שהוא לא הצליח להתארגן, או להתכונן או להתגונן.
המחלה והטיפול עשו בו שַׁמּוֹת והוא היה חסר אונים.
אפילו לה כבר היה קשה להסתכל עליו, או לראות אותו כך. היא אפילו כבר לא ניסתה להסתיר את הקושי (הוא תמיד האמין שלה יותר קשה מאשר לו בכל הסיפור הזה).
אז מדי פעם הם רבו על שטויות ואז התכנסו, כל אחד לבדו, בכאבו. מתביישים בחולשות האנושיות שלהם ומחפשים דרך וכח לחבק ולבכות.
והוא, אלוף העולם בלמצוא נקודות אור, ראה מסביבו בעיקר חושך.
הוא ישב בבית החולים והמתין לבדיקה. פעם הוא ניסה לחשב כמה שעות הוא העביר בבית החולים בהמתנה.
הוא חשב לעצמו שזה מאוד לא הגיוני לחיות, מצד אחד, על זמן שאול, ומצד שני, לבזבז את הזמן שעוד נותר בהמתנה באיזה מסדרון חסר יחוד או עניין, מוקף באנשים אחרים שגם הם חיים על זמן שאול וגם הם ממתינים. המתנה חסרת תוחלת או תכלית. כאילו ההמתנה הפכה להיות המטרה בפני עצמה.
והעובדה שזו צרת רבים לא משנה שום דבר. או כמו שאמר המשורר :
״בתור בן תמותה כשרע לי זה לא בגלל
ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל.״
וכך בעודו ממתין, מוקף בממתינים, הוא נזכר בבדיחה חסידית:
מוישה הולך לרב ואומר לו :
אוי ויי כבוד הרב. אתה לא יודע מה קרה.
הבן שלי עזב את הבית והתנצר.
עונה לו הרב :
אוי ויי מוישה. אתה לא יודע מה קרה לי, הבן שלי עזב את הבית והתנצר.
שואל מוישה את הרב : אז מה נעשה ?
עונה לו הרב : נתפלל לאלוהים
מתפללים שניהם לאלוהים : אוי ויי אלוהים. אתה לא יודע מה קרה לנו.
הבנים שלנו עזבו את הבית והתנצרו.
ואז, נפתחים השמיים ואלוהים עונה להם :
אוי ווי. אבל מה אני יכול לעשות ?! אתם לא יודעים מה קרה לי !
מדי פעם, בשנים האחרונות, כשהוא הסתכל לאחור, הוא ממש יכול היה לראות את ההתדרדרות.
פעם הוא יכל, ועכשיו כבר לא.
פעם הוא הצליח, ועכשיו כבר לא.
פעם הוא היה, ועכשיו כבר לא.
אבל הפעם זה היה שונה. הפעם זו לא התדרדרות אלא צניחה חופשית. הפעם זה לא ״פעם״ אלא ״לפני שבועיים״ או ״ממש לפני שבוע״ או ״רק אתמול״.
והקצב והמהירות והעוצמה של הנפילה היו כ״כ גבוהים שהוא לא הצליח להתארגן, או להתכונן או להתגונן.
המחלה והטיפול עשו בו שַׁמּוֹת והוא היה חסר אונים.
אפילו לה כבר היה קשה להסתכל עליו, או לראות אותו כך. היא אפילו כבר לא ניסתה להסתיר את הקושי (הוא תמיד האמין שלה יותר קשה מאשר לו בכל הסיפור הזה).
אז מדי פעם הם רבו על שטויות ואז התכנסו, כל אחד לבדו, בכאבו. מתביישים בחולשות האנושיות שלהם ומחפשים דרך וכח לחבק ולבכות.
והוא, אלוף העולם בלמצוא נקודות אור, ראה מסביבו בעיקר חושך.
הוא ישב בבית החולים והמתין לבדיקה. פעם הוא ניסה לחשב כמה שעות הוא העביר בבית החולים בהמתנה.
הוא חשב לעצמו שזה מאוד לא הגיוני לחיות, מצד אחד, על זמן שאול, ומצד שני, לבזבז את הזמן שעוד נותר בהמתנה באיזה מסדרון חסר יחוד או עניין, מוקף באנשים אחרים שגם הם חיים על זמן שאול וגם הם ממתינים. המתנה חסרת תוחלת או תכלית. כאילו ההמתנה הפכה להיות המטרה בפני עצמה.
והעובדה שזו צרת רבים לא משנה שום דבר. או כמו שאמר המשורר :
״בתור בן תמותה כשרע לי זה לא בגלל
ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל.״
וכך בעודו ממתין, מוקף בממתינים, הוא נזכר בבדיחה חסידית:
מוישה הולך לרב ואומר לו :
אוי ויי כבוד הרב. אתה לא יודע מה קרה.
הבן שלי עזב את הבית והתנצר.
עונה לו הרב :
אוי ויי מוישה. אתה לא יודע מה קרה לי, הבן שלי עזב את הבית והתנצר.
שואל מוישה את הרב : אז מה נעשה ?
עונה לו הרב : נתפלל לאלוהים
מתפללים שניהם לאלוהים : אוי ויי אלוהים. אתה לא יודע מה קרה לנו.
הבנים שלנו עזבו את הבית והתנצרו.
ואז, נפתחים השמיים ואלוהים עונה להם :
אוי ווי. אבל מה אני יכול לעשות ?! אתם לא יודעים מה קרה לי !