קירבה
22 אוקטובר 2023אף אחד לא נישאר אדיש כלפיה.
דמייני נגיד, מסיבה, או מפגש חברים. אנשים, עם כוס יין ביד אחת, ושיפוד כדורי מוצרלה וירקות אורגניים ביד השניה, מפטפטים על פוליטיקה, או על המשחק של מחר, או אולי על זה שיש יותר ויותר אלרגיה לגלוטן ורגישות ללקטוז. או שברור שלידות בית הרבה יותר בטוחות ושמחקרים מראים בפירוש שהתינוק יוצא הרבה יותר בריא והרבה יותר חכם. וכך גם האמא שלו.
עכשיו דמייני שהיא נכנסת לחדר. פתאום קול השיחות מעט נחלש. ראשים מסתובבים במין היסח דעת ועיניים מציצות. זו היא.
הרבה פעמים הוא ניסה להבין, האם אלה קודם העיניים ורק אז התודעה או שאולי ראשית זו התודעה ואז העיניים.
שנים שהוא התחבט בשאלה הזו אבל הוא מעולם לא ממש היה בטוח.
היה בה משהו ממגנט. זה נראה היה כמו איזו מין שמחת חיים תמידית. הכל טוב. הכל קל. הכל יהיה בסדר. תמיד.
זה היה כ״כ מרענן וכ״כ מפתיע וכ״כ ברור לעין שאף אחד לא נשאר אדיש כלפיה.
היו לה המון קשרים. ומכרים. וידידים. וחברים. ומאהבים. וגם כאלה שהם קצת מכל סוג.
אבל הוא ידע. הוא הבין את זה ממש מיד אחרי שהם נפגשו לראשונה – זו רק חזות. מין מגן תחפושת שהיא לובשת.
האמת היא שבעצם, בפנים, היא היתה מלאת פחדים ושאלות. היא כ״כ רצתה יציבות וכ״כ פחדה להתחייב. או להחשף. או להישרף. היא קראה לזה ״חופש״ אבל אני חושב שהיא לא דייקה בהגדרה.
אז היא קברה את הנפש מתחת לערימות של קלות דעת.
איתו היא היתה מעט שונה. לא כל הזמן, ובטח שלא מההתחלה.
זה לקח שנים, אבל לאט לאט, היא נתנה לו לראות, מדי פעם, מה מסתתר מתחת לתחפושת.
הוא נשבע שפעם הוא אפילו ראה אותה בוכה. בעניין הזה אני חושב שהוא קצת ממציא. או לפחות מגזים.
לה זה היה קל. היא קראה בו כמו בספר פתוח. והאמת שהוא גם מעולם לא ניסה להסתיר.
הוא היה מאוד שונה ממנה. היא היתה אמיצה והוא חשש כל הזמן. היא היתה חברתית והוא העדיף לבד. היא היתה נורא נורא יפה והוא… לא.
אבל הם התאימו. והם היו נורא קרובים.
תראי, זה לא שהם היו בני זוג. אם הם היו חיים יחד זה בטח היה מסתיים בתוך שבוע בפיצוץ.
אבל הם נקשרו, ונתמכו, ונשענו אחד על השניה, אחת על השני.
היא היתה לצידו כבר מהיום הראשון. ממש כשזה התחיל. תמיד ברקע אבל תמיד מוכנה, בלי הצגות, ובלי שאלות, ובלי מילים מיותרות, להקשיב, ולהביא, וללוות, ולעזור. ולתמוך.
וכשהוא הבין שזה עומד להיות ארוך, ומורכב, וקשה נורא. כשהוא הרגיש שיכול להיות שזה אף פעם לא יעבור. ואז, כשהמצב באמת החמיר. הוא נורא שמח שהיא היתה שם.
והיא באמת היתה. שם. בשבילו.
וזה הרגיע אותו.
אף אחד לא נישאר אדיש כלפיה.
דמייני נגיד, מסיבה, או מפגש חברים. אנשים, עם כוס יין ביד אחת, ושיפוד כדורי מוצרלה וירקות אורגניים ביד השניה, מפטפטים על פוליטיקה, או על המשחק של מחר, או אולי על זה שיש יותר ויותר אלרגיה לגלוטן ורגישות ללקטוז. או שברור שלידות בית הרבה יותר בטוחות ושמחקרים מראים בפירוש שהתינוק יוצא הרבה יותר בריא והרבה יותר חכם. וכך גם האמא שלו.
עכשיו דמייני שהיא נכנסת לחדר. פתאום קול השיחות מעט נחלש. ראשים מסתובבים במין היסח דעת ועיניים מציצות. זו היא.
הרבה פעמים הוא ניסה להבין, האם אלה קודם העיניים ורק אז התודעה או שאולי ראשית זו התודעה ואז העיניים.
שנים שהוא התחבט בשאלה הזו אבל הוא מעולם לא ממש היה בטוח.
היה בה משהו ממגנט. זה נראה היה כמו איזו מין שמחת חיים תמידית. הכל טוב. הכל קל. הכל יהיה בסדר. תמיד.
זה היה כ״כ מרענן וכ״כ מפתיע וכ״כ ברור לעין שאף אחד לא נשאר אדיש כלפיה.
היו לה המון קשרים. ומכרים. וידידים. וחברים. ומאהבים. וגם כאלה שהם קצת מכל סוג.
אבל הוא ידע. הוא הבין את זה ממש מיד אחרי שהם נפגשו לראשונה – זו רק חזות. מין מגן תחפושת שהיא לובשת.
האמת היא שבעצם, בפנים, היא היתה מלאת פחדים ושאלות. היא כ״כ רצתה יציבות וכ״כ פחדה להתחייב. או להחשף. או להישרף. היא קראה לזה ״חופש״ אבל אני חושב שהיא לא דייקה בהגדרה.
אז היא קברה את הנפש מתחת לערימות של קלות דעת.
איתו היא היתה מעט שונה. לא כל הזמן, ובטח שלא מההתחלה.
זה לקח שנים, אבל לאט לאט, היא נתנה לו לראות, מדי פעם, מה מסתתר מתחת לתחפושת.
הוא נשבע שפעם הוא אפילו ראה אותה בוכה. בעניין הזה אני חושב שהוא קצת ממציא. או לפחות מגזים.
לה זה היה קל. היא קראה בו כמו בספר פתוח. והאמת שהוא גם מעולם לא ניסה להסתיר.
הוא היה מאוד שונה ממנה. היא היתה אמיצה והוא חשש כל הזמן. היא היתה חברתית והוא העדיף לבד. היא היתה נורא נורא יפה והוא… לא.
אבל הם התאימו. והם היו נורא קרובים.
תראי, זה לא שהם היו בני זוג. אם הם היו חיים יחד זה בטח היה מסתיים בתוך שבוע בפיצוץ.
אבל הם נקשרו, ונתמכו, ונשענו אחד על השניה, אחת על השני.
היא היתה לצידו כבר מהיום הראשון. ממש כשזה התחיל. תמיד ברקע אבל תמיד מוכנה, בלי הצגות, ובלי שאלות, ובלי מילים מיותרות, להקשיב, ולהביא, וללוות, ולעזור. ולתמוך.
וכשהוא הבין שזה עומד להיות ארוך, ומורכב, וקשה נורא. כשהוא הרגיש שיכול להיות שזה אף פעם לא יעבור. ואז, כשהמצב באמת החמיר. הוא נורא שמח שהיא היתה שם.
והיא באמת היתה. שם. בשבילו.
וזה הרגיע אותו.
אף אחד לא נישאר אדיש כלפיה.
דמייני נגיד, מסיבה, או מפגש חברים. אנשים, עם כוס יין ביד אחת, ושיפוד כדורי מוצרלה וירקות אורגניים ביד השניה, מפטפטים על פוליטיקה, או על המשחק של מחר, או אולי על זה שיש יותר ויותר אלרגיה לגלוטן ורגישות ללקטוז. או שברור שלידות בית הרבה יותר בטוחות ושמחקרים מראים בפירוש שהתינוק יוצא הרבה יותר בריא והרבה יותר חכם. וכך גם האמא שלו.
עכשיו דמייני שהיא נכנסת לחדר. פתאום קול השיחות מעט נחלש. ראשים מסתובבים במין היסח דעת ועיניים מציצות. זו היא.
הרבה פעמים הוא ניסה להבין, האם אלה קודם העיניים ורק אז התודעה או שאולי ראשית זו התודעה ואז העיניים.
שנים שהוא התחבט בשאלה הזו אבל הוא מעולם לא ממש היה בטוח.
היה בה משהו ממגנט. זה נראה היה כמו איזו מין שמחת חיים תמידית. הכל טוב. הכל קל. הכל יהיה בסדר. תמיד.
זה היה כ״כ מרענן וכ״כ מפתיע וכ״כ ברור לעין שאף אחד לא נשאר אדיש כלפיה.
היו לה המון קשרים. ומכרים. וידידים. וחברים. ומאהבים. וגם כאלה שהם קצת מכל סוג.
אבל הוא ידע. הוא הבין את זה ממש מיד אחרי שהם נפגשו לראשונה – זו רק חזות. מין מגן תחפושת שהיא לובשת.
האמת היא שבעצם, בפנים, היא היתה מלאת פחדים ושאלות. היא כ״כ רצתה יציבות וכ״כ פחדה להתחייב. או להחשף. או להישרף. היא קראה לזה ״חופש״ אבל אני חושב שהיא לא דייקה בהגדרה.
אז היא קברה את הנפש מתחת לערימות של קלות דעת.
איתו היא היתה מעט שונה. לא כל הזמן, ובטח שלא מההתחלה.
זה לקח שנים, אבל לאט לאט, היא נתנה לו לראות, מדי פעם, מה מסתתר מתחת לתחפושת.
הוא נשבע שפעם הוא אפילו ראה אותה בוכה. בעניין הזה אני חושב שהוא קצת ממציא. או לפחות מגזים.
לה זה היה קל. היא קראה בו כמו בספר פתוח. והאמת שהוא גם מעולם לא ניסה להסתיר.
הוא היה מאוד שונה ממנה. היא היתה אמיצה והוא חשש כל הזמן. היא היתה חברתית והוא העדיף לבד. היא היתה נורא נורא יפה והוא… לא.
אבל הם התאימו. והם היו נורא קרובים.
תראי, זה לא שהם היו בני זוג. אם הם היו חיים יחד זה בטח היה מסתיים בתוך שבוע בפיצוץ.
אבל הם נקשרו, ונתמכו, ונשענו אחד על השניה, אחת על השני.
היא היתה לצידו כבר מהיום הראשון. ממש כשזה התחיל. תמיד ברקע אבל תמיד מוכנה, בלי הצגות, ובלי שאלות, ובלי מילים מיותרות, להקשיב, ולהביא, וללוות, ולעזור. ולתמוך.
וכשהוא הבין שזה עומד להיות ארוך, ומורכב, וקשה נורא. כשהוא הרגיש שיכול להיות שזה אף פעם לא יעבור. ואז, כשהמצב באמת החמיר. הוא נורא שמח שהיא היתה שם.
והיא באמת היתה. שם. בשבילו.
וזה הרגיע אותו.