שיחה
09 ינואר 2024בימים כתיקונם, הוא לא היה נוהג לדבר על זה עם זרים גמורים.
זה לא שהוא הרגיש שיש לו משהו להסתיר, או להתבייש בו.
אבל בעיניו, ראשית, העניין הזה פרטי, אישי, כמעט אינטימי.
שנית, הנושא הזה תמיד טעון, וכשהוא עולה במקרה באיזו שיחה, אנשים מגיבים מדי פעם בדרכים מאוד מאוד מוזרות. ופשוט לא היה לו חשק להתעסק בדמיונות ובפחדים של אנשים זרים. היו לו כאלה מספיק משל עצמו.
וחוץ מזה , הוא ממש לא רצה שיתייחסו אליו באופן מיוחד רק בגלל שהוא חולה.
אבל הפעם, למען האמת, פשוט לא ממש היתה לא ברירה.
הוא עלה למונית שהזמין ונתן את שמו.
המונית היתה מפוארת. מושבים רכים קיבלו את פניו כשהתיישב מאחור. הנהג, צעיר ולבוש מעט ברישול, נראה היה קצת לא מתאים לאווירה.
״לבית החולים ?״ שאל הנהג.
״כן, לכניסה הראשית בבקשה״.
״OK. נגיע בערך בעוד שעה. שב בנוח ותהנה. אם תרצה. יש לידך בקבוק מים. תרצה מוסיקה? משהו ספציפי?״
״תודה רבה. המונית שלך באמת מאוד נוחה. ובעניין המוזיקה, מה שתבחר טוב לי״
הנהג בחר תחנת רדיו שניגנה מוזיקת ג׳אז שקטה ויצא לדרך.
השעה היתה בערך אחת-עשרה בבוקר והדרך היתה עמוסה.
הוא שקע במחשבות. הוא נורא קיווה שלא יהיו הרבה אנשים ושלא תיפול עליו שוב הלבורנטית הצעירה עם הידיים הרועדות שפיספסה את בדיקת הדם שלו בשבוע שעבר. עדיין אפשר היה לראות את הכתם הכחול בצד הפנימי של הזרוע במקום בו היא ניסתה לדקור.
הוא גם שאל את עצמו אם כשיגיע יגישו לו ארוחת צהריים. הוא לא היה רעב וקצת לא היה לו נעים לסרב במקרה שיציעו.
בעודו חושב על מחטים, ומזרקים, ועל מרק הקישואים הדלוח שמתחיל כל ארוחה בבית החולים, פנה אליו הנהג ושאל אותו ״אתה נוסע לכימו ?״.
השאלה היתה כ״כ ישירה וכ״כ מפתיעה שהמילה היחידה שיצא לו מהפה היתה ״כן״.
״כמה זמן אתה כבר חולה ?״ שאל הנהג.
״כבר ארבע שנים״
״ומה שלומך? איך אתה מרגיש?״
כבר קרה לו שאנשים שאלו שאלות. אפילו אנשים שהוא לא ממש הכיר. הרבה פעמים השאלות נשאלו במין מלאכותיות מעושה. בלי עניין אמיתי, או, אפילו חמור מכך, הן שימשו את השואל בתור הקדמה לנאום או לסדרת עצות:
״אתה חייב להיות חזק. הכל יהיה בסדר״
״אני ממש מבין איך אתה מרגיש, בשנה שעברה היתה לי שפעת נורא״
״יש לי חבר שאני מלווה ממש באופן צמוד. הוא סובל מהיפוכירוסיס כרונית חמורה. אני מטפל בו והוא כ״כ מודה לי״
״איך קוראים לרופא שלך?״
״ניסית להפסיק לאכול גלוטן וסוכר ולקטוז?״
הוא תמיד חשב שהשאלות והעצות האלה הן גם ממש מעצבנות, גם ממש לא מנומסות, וגם שהאנשים שמרשים לעצמם לשאול אותן הם חסרי נימוס, חסרי טקט, ובאופן כללי בלתי נסבלים.
אבל הפעם זה היה שונה. השאלות נשאלו בפשטות יוצאת דופן. הדבר הראשון שלו הוא שם לב היתה העובדה שאחרי כל שאלה היה שקט. הנהג לא ניסה לדבר, או לייעץ, או לנאום.
הוא שאל ואז שתק. ממתין לתשובה. הוא לא לחץ ולא האיץ ולא פטפט. הוא המתין לתשובה. בשקט.
אז הוא ענה. באותה הפשטות.
״כרגע, אני מרגיש בסך הכל בסדר. אתמול היה יום לא קל ובלילה ישנתי רע. הבוקר היה לי נורא קשה לקום מהמיטה, אבל עכשיו באמת יותר טוב. אין לעניין הזה חוקיות. אני פשוט שמח שאני מרגיש טוב יותר ומקווה שזה ימשיך עוד קצת זמן״.
השקט חזר למונית. המושבים היום נוחים. המוסיקה עדינה. ואף אחד מהם לא דיבר עוד.
כשהם הגיעו לכניסה לבית החולים הנהג עצר. הוא הסתובב אליו ושאל ״תגיד, אתה חושב שלמדת לחיות עם הסרטן ?״
הוא חשב רגע ואמר ״אני לא ממש יודע״
הוא ירד מהמונית, נכנס לבית החולים וחשב לעצמו ״אני ממש מקווה שהפעם תהיה לבורנטית אחרת״.
בימים כתיקונם, הוא לא היה נוהג לדבר על זה עם זרים גמורים.
זה לא שהוא הרגיש שיש לו משהו להסתיר, או להתבייש בו.
אבל בעיניו, ראשית, העניין הזה פרטי, אישי, כמעט אינטימי.
שנית, הנושא הזה תמיד טעון, וכשהוא עולה במקרה באיזו שיחה, אנשים מגיבים מדי פעם בדרכים מאוד מאוד מוזרות. ופשוט לא היה לו חשק להתעסק בדמיונות ובפחדים של אנשים זרים. היו לו כאלה מספיק משל עצמו.
וחוץ מזה , הוא ממש לא רצה שיתייחסו אליו באופן מיוחד רק בגלל שהוא חולה.
אבל הפעם, למען האמת, פשוט לא ממש היתה לא ברירה.
הוא עלה למונית שהזמין ונתן את שמו.
המונית היתה מפוארת. מושבים רכים קיבלו את פניו כשהתיישב מאחור. הנהג, צעיר ולבוש מעט ברישול, נראה היה קצת לא מתאים לאווירה.
״לבית החולים ?״ שאל הנהג.
״כן, לכניסה הראשית בבקשה״.
״OK. נגיע בערך בעוד שעה. שב בנוח ותהנה. אם תרצה. יש לידך בקבוק מים. תרצה מוסיקה? משהו ספציפי?״
״תודה רבה. המונית שלך באמת מאוד נוחה. ובעניין המוזיקה, מה שתבחר טוב לי״
הנהג בחר תחנת רדיו שניגנה מוזיקת ג׳אז שקטה ויצא לדרך.
השעה היתה בערך אחת-עשרה בבוקר והדרך היתה עמוסה.
הוא שקע במחשבות. הוא נורא קיווה שלא יהיו הרבה אנשים ושלא תיפול עליו שוב הלבורנטית הצעירה עם הידיים הרועדות שפיספסה את בדיקת הדם שלו בשבוע שעבר. עדיין אפשר היה לראות את הכתם הכחול בצד הפנימי של הזרוע במקום בו היא ניסתה לדקור.
הוא גם שאל את עצמו אם כשיגיע יגישו לו ארוחת צהריים. הוא לא היה רעב וקצת לא היה לו נעים לסרב במקרה שיציעו.
בעודו חושב על מחטים, ומזרקים, ועל מרק הקישואים הדלוח שמתחיל כל ארוחה בבית החולים, פנה אליו הנהג ושאל אותו ״אתה נוסע לכימו ?״.
השאלה היתה כ״כ ישירה וכ״כ מפתיעה שהמילה היחידה שיצא לו מהפה היתה ״כן״.
״כמה זמן אתה כבר חולה ?״ שאל הנהג.
״כבר ארבע שנים״
״ומה שלומך? איך אתה מרגיש?״
כבר קרה לו שאנשים שאלו שאלות. אפילו אנשים שהוא לא ממש הכיר. הרבה פעמים השאלות נשאלו במין מלאכותיות מעושה. בלי עניין אמיתי, או, אפילו חמור מכך, הן שימשו את השואל בתור הקדמה לנאום או לסדרת עצות:
״אתה חייב להיות חזק. הכל יהיה בסדר״
״אני ממש מבין איך אתה מרגיש, בשנה שעברה היתה לי שפעת נורא״
״יש לי חבר שאני מלווה ממש באופן צמוד. הוא סובל מהיפוכירוסיס כרונית חמורה. אני מטפל בו והוא כ״כ מודה לי״
״איך קוראים לרופא שלך?״
״ניסית להפסיק לאכול גלוטן וסוכר ולקטוז?״
הוא תמיד חשב שהשאלות והעצות האלה הן גם ממש מעצבנות, גם ממש לא מנומסות, וגם שהאנשים שמרשים לעצמם לשאול אותן הם חסרי נימוס, חסרי טקט, ובאופן כללי בלתי נסבלים.
אבל הפעם זה היה שונה. השאלות נשאלו בפשטות יוצאת דופן. הדבר הראשון שלו הוא שם לב היתה העובדה שאחרי כל שאלה היה שקט. הנהג לא ניסה לדבר, או לייעץ, או לנאום.
הוא שאל ואז שתק. ממתין לתשובה. הוא לא לחץ ולא האיץ ולא פטפט. הוא המתין לתשובה. בשקט.
אז הוא ענה. באותה הפשטות.
״כרגע, אני מרגיש בסך הכל בסדר. אתמול היה יום לא קל ובלילה ישנתי רע. הבוקר היה לי נורא קשה לקום מהמיטה, אבל עכשיו באמת יותר טוב. אין לעניין הזה חוקיות. אני פשוט שמח שאני מרגיש טוב יותר ומקווה שזה ימשיך עוד קצת זמן״.
השקט חזר למונית. המושבים היום נוחים. המוסיקה עדינה. ואף אחד מהם לא דיבר עוד.
כשהם הגיעו לכניסה לבית החולים הנהג עצר. הוא הסתובב אליו ושאל ״תגיד, אתה חושב שלמדת לחיות עם הסרטן ?״
הוא חשב רגע ואמר ״אני לא ממש יודע״
הוא ירד מהמונית, נכנס לבית החולים וחשב לעצמו ״אני ממש מקווה שהפעם תהיה לבורנטית אחרת״.
בימים כתיקונם, הוא לא היה נוהג לדבר על זה עם זרים גמורים.
זה לא שהוא הרגיש שיש לו משהו להסתיר, או להתבייש בו.
אבל בעיניו, ראשית, העניין הזה פרטי, אישי, כמעט אינטימי.
שנית, הנושא הזה תמיד טעון, וכשהוא עולה במקרה באיזו שיחה, אנשים מגיבים מדי פעם בדרכים מאוד מאוד מוזרות. ופשוט לא היה לו חשק להתעסק בדמיונות ובפחדים של אנשים זרים. היו לו כאלה מספיק משל עצמו.
וחוץ מזה , הוא ממש לא רצה שיתייחסו אליו באופן מיוחד רק בגלל שהוא חולה.
אבל הפעם, למען האמת, פשוט לא ממש היתה לא ברירה.
הוא עלה למונית שהזמין ונתן את שמו.
המונית היתה מפוארת. מושבים רכים קיבלו את פניו כשהתיישב מאחור. הנהג, צעיר ולבוש מעט ברישול, נראה היה קצת לא מתאים לאווירה.
״לבית החולים ?״ שאל הנהג.
״כן, לכניסה הראשית בבקשה״.
״OK. נגיע בערך בעוד שעה. שב בנוח ותהנה. אם תרצה. יש לידך בקבוק מים. תרצה מוסיקה? משהו ספציפי?״
״תודה רבה. המונית שלך באמת מאוד נוחה. ובעניין המוזיקה, מה שתבחר טוב לי״
הנהג בחר תחנת רדיו שניגנה מוזיקת ג׳אז שקטה ויצא לדרך.
השעה היתה בערך אחת-עשרה בבוקר והדרך היתה עמוסה.
הוא שקע במחשבות. הוא נורא קיווה שלא יהיו הרבה אנשים ושלא תיפול עליו שוב הלבורנטית הצעירה עם הידיים הרועדות שפיספסה את בדיקת הדם שלו בשבוע שעבר. עדיין אפשר היה לראות את הכתם הכחול בצד הפנימי של הזרוע במקום בו היא ניסתה לדקור.
הוא גם שאל את עצמו אם כשיגיע יגישו לו ארוחת צהריים. הוא לא היה רעב וקצת לא היה לו נעים לסרב במקרה שיציעו.
בעודו חושב על מחטים, ומזרקים, ועל מרק הקישואים הדלוח שמתחיל כל ארוחה בבית החולים, פנה אליו הנהג ושאל אותו ״אתה נוסע לכימו ?״.
השאלה היתה כ״כ ישירה וכ״כ מפתיעה שהמילה היחידה שיצא לו מהפה היתה ״כן״.
״כמה זמן אתה כבר חולה ?״ שאל הנהג.
״כבר ארבע שנים״
״ומה שלומך? איך אתה מרגיש?״
כבר קרה לו שאנשים שאלו שאלות. אפילו אנשים שהוא לא ממש הכיר. הרבה פעמים השאלות נשאלו במין מלאכותיות מעושה. בלי עניין אמיתי, או, אפילו חמור מכך, הן שימשו את השואל בתור הקדמה לנאום או לסדרת עצות:
״אתה חייב להיות חזק. הכל יהיה בסדר״
״אני ממש מבין איך אתה מרגיש, בשנה שעברה היתה לי שפעת נורא״
״יש לי חבר שאני מלווה ממש באופן צמוד. הוא סובל מהיפוכירוסיס כרונית חמורה. אני מטפל בו והוא כ״כ מודה לי״
״איך קוראים לרופא שלך?״
״ניסית להפסיק לאכול גלוטן וסוכר ולקטוז?״
הוא תמיד חשב שהשאלות והעצות האלה הן גם ממש מעצבנות, גם ממש לא מנומסות, וגם שהאנשים שמרשים לעצמם לשאול אותן הם חסרי נימוס, חסרי טקט, ובאופן כללי בלתי נסבלים.
אבל הפעם זה היה שונה. השאלות נשאלו בפשטות יוצאת דופן. הדבר הראשון שלו הוא שם לב היתה העובדה שאחרי כל שאלה היה שקט. הנהג לא ניסה לדבר, או לייעץ, או לנאום.
הוא שאל ואז שתק. ממתין לתשובה. הוא לא לחץ ולא האיץ ולא פטפט. הוא המתין לתשובה. בשקט.
אז הוא ענה. באותה הפשטות.
״כרגע, אני מרגיש בסך הכל בסדר. אתמול היה יום לא קל ובלילה ישנתי רע. הבוקר היה לי נורא קשה לקום מהמיטה, אבל עכשיו באמת יותר טוב. אין לעניין הזה חוקיות. אני פשוט שמח שאני מרגיש טוב יותר ומקווה שזה ימשיך עוד קצת זמן״.
השקט חזר למונית. המושבים היום נוחים. המוסיקה עדינה. ואף אחד מהם לא דיבר עוד.
כשהם הגיעו לכניסה לבית החולים הנהג עצר. הוא הסתובב אליו ושאל ״תגיד, אתה חושב שלמדת לחיות עם הסרטן ?״
הוא חשב רגע ואמר ״אני לא ממש יודע״
הוא ירד מהמונית, נכנס לבית החולים וחשב לעצמו ״אני ממש מקווה שהפעם תהיה לבורנטית אחרת״.