מוקדש לצוות הרפואי הנפלא

״שלום. שם פרטי ? שם משפחה ? תאריך לידה? מה שלומך היום ?״ 

״מוֹלִי כּוֹפֵר 11/01/1972 – כמו אתמול״.

״אני אהיה האחות האחראית עליך עד הערב. כמו אתמול. מה שלומך היום ? כאבים ? בחילות ? משהוא חדש ? אתה זוכר שצריך לאמר הכל״

״כן. אני זוכר. אחרי הטיפול הקודם היה לא פשוט. מאוד. ממש. עכשיו יותר טוב, אבל עדיין קצת כואבים לי הצוואר והזרועות. חוץ מזה הכאבים הרגילים עליהם דברנו כבר כמה פעמים״

״אני מבינה. וזה כאב או כמו כיווץ שרירים ? ובין 0 ל 10 באיזו עצמה הכאבים ?״

״אני תמיד מתקשה לתת ציון לכאב שלי. הוא היה בערך 6 או 7 ועכשיו הוא אולי 4 או 5. ובעניין סוג הכאב – זה כאב כואב״

מוֹלִי תמיד הרגיש איזה קשר לכאב שלו והוא נורא לא רצה להעליב אותו או לפגוע בו.

״אני גם רואה שיש לך כתמים כחולים על העור בצד הפנימי של המרפק״

״כן. זה שום דבר. בצד ימין זו בדיקת הדם שעשו לי בשבוע שעבר. הלבורנטית היתה צעירה והיא קצת פספסה. וביד השניה זה מאתמול״

מוֹלִי גם תמיד נורא חשש להעליב את הצוות הרפואי שהוא גם ממש נפלא וגם דואג כ״כ. 

לכן הוא לא סיפר לאחות שכשראה אתמול את אותה הלבורנטית הצעירה שפספסה כמה ימים קודם לכן הוא אמר לעצמו ״יא אלוהים. זה הולך להיות קשוח״.

ושכך באמת היה. היא דקרה שוב, כמו בפעם הקודמת, לאט וביד מעט רועדת. 

הוא אמר ״אני חושב שאת קצת ליד״

היא אמרה ״אל תדאג, עוד רגע זה יהיה בסדר״.

אבל הוא דאג וזה לא היה ממש בסדר.

היא חיפשה מעט ימינה, מעט שמאלה, מעט מעל, מעט מתחת, ולא מצאה. דקרה שוב. ושוב פספסה.

ואז ביקשה עזרה.

לבורנטיות נוספת באה. הסתכלה על מוֹלִי. ואז על הלבורנטית הצעירה. ואז שוב על מוֹלִי. ואמרה ״אפשר את יד השניה בבקשה?״

מולי הסתובב. היא ניקתה מעט את העור ואז אמרה ״מוכן ?״ ולפני שמוֹלִי הספיק לענות ״כן״ העניין כבר היה מאחוריו.

מולי החליט שאם בפעם הבאה הוא שוב ימצא את עצמו מול הלבורנטית הצעירה הוא יגיד לה שהכל בסדר ושהוא בטוח שהפעם זה ילך חלק.

הוא חשב שאם היא תרגיש בנוח היא תהיה פחות לחוצה ושאז הכל באמת יהיה בסדר.

מולי תמיד היה מעט נאיבי.

בכל אופן, אפילו שאמרו לו לספר הכל הוא לא סיפר את כל הפרטים הללו לאחות. הוא החליט שאין בזה טעם וזה לא יעזור לאף אחד.

״שם פרטי ? שם משפחה ? תאריך לידה? מה שלומך היום ?״ 

״מוֹלִי כּוֹפֵר 11/01/1972 – כמו אתמול. וכמו לפני שלוש דקות״.

״כן. רק רציתי להיות בטוחה. וסימפטומים אחרים? שום דבר חדש ?״

״האמת שכן״ אמר מוֹלִי. ואז הוא הבין שאין ברירה. צריך להגיד.

ברגע שיצא לו המשפט מהפה הוא ידע שאין דרך חזרה. 

שעכשיו הוא יהיה חייב לספר ושיש סיכוי של בערך 71% שהיא תחשוב שהטיפול פגע לו בשכל באיזו דרך או שהוא פשוט סתם-כך יצא מדעתו. ושיש סיכוי טוב שהוא עומד להיפגש עם פסיכיאטר שיתן לו גם תרופות הרגעה וגם אולי איזה טיפול נגד דמנציה.

״מזה כמה שעות אני שומע קולות.״

ולפני שהיה לאחות זמן לעבד את המידע המעט מפתיע, מוֹלִי המשיך ״לא קולות כאילו מישהו מדבר איתי. קולות בתוך האוזן. כמו נשיפות קטנות ומחודדות. שתיים או שלוש בכל פעם.  פעם באוזן ימין ופעם באוזן שמאל. בלי סדר. בלי סיבה. בלי הסבר. ניסיתי להבין מאיפה זה בא ואני פחות או יותר בטוח שזה זה בתוך האוזניים שלי.״

האחות הסתכלה על מולי ואמרה ״שם פרטי ? שם משפחה ? תאריך לידה?״ 

ומוֹלִי ענה ״מוֹלִי כּוֹפֵר 11/01/1972 – כמו אתמול״.