Histoire d’amour
28 novembre 2023C’était étrange. Et un peu surprenant.
C’était comme si elle faisait tout pour trouver ce qui ne fonctionnait pas. Ce qui était brisé, ou défectueux, ou en panne.
Et ses efforts, de temps en temps, aboutissaient. Parfois, quelque chose s’était cassé ici, et là-bas quelque chose ne marchait plus.
Il y avait aussi des articles effrayants dans le journal. Et des histoires tristes.
Chaque fois, lorsque sa recherche réussissait, c’était une preuve pour elle qu’elle avait raison, que la vie était dure, que les gens souffraient, et qu’elle-même avait tout raté.
Il y avait trois points lumineux qui l’accompagnaient. Lui et elles.
Mais puisque les points lumineux ne correspondaient pas à l’histoire qu’elle racontait, elle décida que c’était arrivé par accident. Presque par erreur. Et que cela ne prouvait rien.
Ainsi, la vie continuait tranquillement. Tous les quelques jours, le journal parlait d’une catastrophe lointaine, ou du monde qui se réchauffait plus rapidement que prévu, ou de l’antisémitisme qui surgissait de nouveau de gauche ou de droite, ou d’un politicien de mi culo qui disait, encore, une connerie, ou que quelque chose s’effondrait quelque part.
Et de temps en temps, elle aussi avait du mal ou échouait dans une tâche qu’elle avait entreprise.
Alors elle continuait à croire que le monde s’effondrait autour d’elle et qu’elle était, elle-même, très, très moyenne.
Lui, il voyait les choses différemment.
D’abord, il croyait que le monde était globalement en ordre et que la situation générale s’améliorait.
Il croyait aussi que si on voulait vraiment quelque chose et qu’on était prêt à faire des efforts pour l’obtenir, alors il n’y avait aucune raison de ne pas réussir. Bien sûr, cela ne fonctionnait pas toujours, mais il ne changeait pas d’avis.
Il avait une grande confiance en lui. Et il était un peu naïf.
Mais plus que tout, il était toujours surpris qu’elle ne voit pas à quel point elle était merveilleuse, et intelligente, et belle. De temps en temps, cela le rendait triste. Et parfois, ça le mettait même un peu en colère.
Entre eux, chacun avait son rôle. Elle pensait, lui trouvait des solutions. Elle posait des questions, lui apportaient des réponses. Elle agissait par son cœur, lui par sa raison. Elle comprenait, lui réagissait. Il aimait et admirait, elle aimait et s’appuyait.
Et cela fonctionnait très bien.
Pendant de nombreuses années.
Et puis, ça s’est produit. C’est arrivé soudainement, mais pas immédiatement. D’abord, ils ont compris, ensemble, que quelque chose de très mauvais se passait. Puis ils ont compris que ça allait être long, difficile, compliqué et douloureux. Et finalement, ils ont compris que ce qui était ne serait et que ça allait être un gros bazar.
Et ça s’est passé exactement comme ils l’avaient prévu.
Et là, en un clin d’œil, comme si toutes les années où elle pensait être moyenne, faible et incapable ne signifiaient soudainement plus rien. Elle était merveilleuse, intelligente et belle, et elle prit les rênes.
Elle organisait, soutenait et aidait. Elle savait, avant lui, ce qu’il voulait et ce qui l’aiderait. Elle venait, partait et accompagnait. Elle posait des questions et elle répondait. Elle lui tendait la main et lui offrait une épaule. Et il avait tellement besoin d’elle.
Elle était là pour lui. Le premier cercle de soutien et de protection. Un havre de stabilité en pleine tempête. Et elle avait presque oublié que le monde s’effondrait autour d’elle et qu’elle pensait être, elle-même, très, très moyenne.
Il était heureux avec elle. Elle était heureuse avec lui. De plus en plus.
זה תמיד היה נורא מוזר. וגם קצת מפתיע.
זה נראה היה כאילו היא ממש מתאמצת למצוא מה לא עובד. מה מקולקל, או חורק, או שבור.
והחיפושים האלה שלה, מדי פעם, נחלו הצלחות.
פה משהוא נסדק, ושם משהוא התפספס. וגם בעיתון היו המון מאמרים מיאשים. וסיפורים עצובים.
וכל פעם כזו, בה החיפוש הצליח, היתה בשבילה הוכחה שהנה, היא צדקה, החיים קשים, אנשים סובלים, אני לא הצלחתי. עובדה.
היו שלוש נקודות אור שליוו אותה. הוא והן.
אבל כיוון שנקודות אור לא מתאימות לסיפור שהיא סיפרה, היא החליטה שזה קרה במקרה. כמעט בטעות. ושזה לא מוכיח כלום.
וכך, החיים התקדמו על מי מנוחות. בכל כמה ימים פורסם בעיתון שבמקום כלשהוא קרה איזה אסון, או שהעולם מתחמם מהר מהצפוי, או שהאנטישמיות שוב גואה משמאל או מימין, או שאיזה פוליטיקאי דה מי קולו אמר איזו שטות, או שמשהוא התמוטט. ומדי פעם היא התקשתה או נכשלה באיזו משימה שלקחה על עצמה. אז היא המשיכה להאמין שהעולם מסביב מתדרד ושהיא בעצמה מאוד מאוד בינונית.
הוא ראה את הדברים אחרת.
ראשית הוא האמין שהעולם בסך הכל בסדר ושבכל מקרה המצב הכללי הולך ומשתפר.
הוא גם האמין שאם נורא רוצים משהוא, ומוכנים להתאמץ בשבילו אז אין סיבה לא להצליח.
כמובן שזה לא תמיד עבד, אבל את דעתו הוא לא שינה. הוא היה נורא בטוח בעצמו. וגם קצת נאיבי.
אבל מעל לכל, תמיד הפתיע אותו שהיא לא רואה כמה היא נפלאה וחכמה ויפה. מדי פעם זה גם העציב אותו. ולעיתים הוא אפילו קצת כעס.
בינהם, לכל אחד היה תפקיד. היא חושבת, הוא פותר. היא שואלת, הוא עונה. היא מהלב, הוא מהראש. היא מבינה, הוא מגיב. הוא אהב והעריץ והיא אהבה ונשענה.
וזה עבד. המון המון שנים.
ואז זה קרה. זה הגיע ברגע, אבל לא מיד.
ראשית הם הבינו, יחד, שמשהוא רע קורה. ואז הבינו שזה הולך להיות ארוך, וקשה, ומסובך, וכואב. ובסוף הם הבינו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ושזה הולך להיות ברדק שלם. וכך באמת היה.
ואז, ברגע אחד, כהרף עין, כאילו לכל השנים שבהן היא חשבה שהיא בינונית, ושהיא חלשה, ושהיא לא מסוגלת, לא היתה פתאום שום חשיבות. היא היתה נפלאה וחכמה ויפה והיא אחזה במשוכות.
היא אירגנה, ותמכה, ועזרה. היא ידעה לפניו מה הוא רוצה ומה יעזור לו. היא באה, והלכה, וליוותה. היא שאלה, וענתה. היא נתנה לו יד וכתף. והוא היה כ״כ זקוק לה.
היא היתה שם בשבילו. מעגל ראשון של תמיכה ושל הגנה. אי של יציבות בים סוער. והיא אפילו כמעט שכחה שהעולם מסביב מתדרד ושהיא בעצמה מאוד מאוד בינונית.
והוא שמח בה. והיא שמחה בו. יותר ויותר.
זה תמיד היה נורא מוזר. וגם קצת מפתיע.
זה נראה היה כאילו היא ממש מתאמצת למצוא מה לא עובד. מה מקולקל, או חורק, או שבור.
והחיפושים האלה שלה, מדי פעם, נחלו הצלחות.
פה משהוא נסדק, ושם משהוא התפספס. וגם בעיתון היו המון מאמרים מיאשים. וסיפורים עצובים.
וכל פעם כזו, בה החיפוש הצליח, היתה בשבילה הוכחה שהנה, היא צדקה, החיים קשים, אנשים סובלים, אני לא הצלחתי. עובדה.
היו שלוש נקודות אור שליוו אותה. הוא והן.
אבל כיוון שנקודות אור לא מתאימות לסיפור שהיא סיפרה, היא החליטה שזה קרה במקרה. כמעט בטעות. ושזה לא מוכיח כלום.
וכך, החיים התקדמו על מי מנוחות. בכל כמה ימים פורסם בעיתון שבמקום כלשהוא קרה איזה אסון, או שהעולם מתחמם מהר מהצפוי, או שהאנטישמיות שוב גואה משמאל או מימין, או שאיזה פוליטיקאי דה מי קולו אמר איזו שטות, או שמשהוא התמוטט. ומדי פעם היא התקשתה או נכשלה באיזו משימה שלקחה על עצמה. אז היא המשיכה להאמין שהעולם מסביב מתדרד ושהיא בעצמה מאוד מאוד בינונית.
הוא ראה את הדברים אחרת.
ראשית הוא האמין שהעולם בסך הכל בסדר ושבכל מקרה המצב הכללי הולך ומשתפר.
הוא גם האמין שאם נורא רוצים משהוא, ומוכנים להתאמץ בשבילו אז אין סיבה לא להצליח.
כמובן שזה לא תמיד עבד, אבל את דעתו הוא לא שינה. הוא היה נורא בטוח בעצמו. וגם קצת נאיבי.
אבל מעל לכל, תמיד הפתיע אותו שהיא לא רואה כמה היא נפלאה וחכמה ויפה. מדי פעם זה גם העציב אותו. ולעיתים הוא אפילו קצת כעס.
בינהם, לכל אחד היה תפקיד. היא חושבת, הוא פותר. היא שואלת, הוא עונה. היא מהלב, הוא מהראש. היא מבינה, הוא מגיב. הוא אהב והעריץ והיא אהבה ונשענה.
וזה עבד. המון המון שנים.
ואז זה קרה. זה הגיע ברגע, אבל לא מיד.
ראשית הם הבינו, יחד, שמשהוא רע קורה. ואז הבינו שזה הולך להיות ארוך, וקשה, ומסובך, וכואב. ובסוף הם הבינו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ושזה הולך להיות ברדק שלם. וכך באמת היה.
ואז, ברגע אחד, כהרף עין, כאילו לכל השנים שבהן היא חשבה שהיא בינונית, ושהיא חלשה, ושהיא לא מסוגלת, לא היתה פתאום שום חשיבות. היא היתה נפלאה וחכמה ויפה והיא אחזה במשוכות.
היא אירגנה, ותמכה, ועזרה. היא ידעה לפניו מה הוא רוצה ומה יעזור לו. היא באה, והלכה, וליוותה. היא שאלה, וענתה. היא נתנה לו יד וכתף. והוא היה כ״כ זקוק לה.
היא היתה שם בשבילו. מעגל ראשון של תמיכה ושל הגנה. אי של יציבות בים סוער. והיא אפילו כמעט שכחה שהעולם מסביב מתדרד ושהיא בעצמה מאוד מאוד בינונית.
והוא שמח בה. והיא שמחה בו. יותר ויותר.