Lettre ouverte
02 octobre 2024Il n’y avait pas de secrets entre eux. Ils n’ont simplement pas ressenti le besoin de cacher quoi que ce soit.
Il n’y avait pas de secrets entre eux parce qu’il n’y avait pas de peur.
Alors quand la fin approchait, ils ont parlé de tout. Des filles et du deuil, de la maison et de l’argent, de la Rabbin et de l’enterrement et de la Shiva, de la vie après la mort et de la famille et des amis.
Il était important pour lui qu’elle se sente aimée et choyée, mais qu’elle ne soit pas étouffée et qu’ils fassent attention avec elle.
Alors il a écrit une lettre ouverte, et il lui a donné à lire. Il voulait qu’elle sache.
« Je comprends, bien sûr, qu’au moment venu je ne serai pas là et je n’ai aucune intention ni désir de tout planifier ou de tout contrôler.
Cependant, je sais que les émotions entourant la mort et le deuil sont si fortes que les gens peuvent agir de manière inappropriée, ou simplement manquer de délicatesse et risquer d’ignorer les besoins ou la douleur de l’autre.
Alors prenez ce texte pour ce qu’il est : Un appel à l’attention et à la sensibilité.
Je crains que la plus grande difficulté soit la sienne et celle des filles.
Je demande, du fond de mon cœur, que vous leur accordiez de l’attention et que vous respectiez leurs souhaits. Elles ne savent pas toujours demander, donc une grande sensibilité et une grande attention à leurs besoins sont nécessaires ici.
Les désirs, les besoins et la douleur des autres sont, bien sûr, importants, mais, s’il faut choisir, ils le sont moins.
Je veux que mon entendement, la Sivea, etc., soient tenus près de la maison où j’ai vécu avec elles.
Je serais très heureux et je pense que ça les aiderait beaucoup, si Delphine Horvilleur dirigeait la cérémonie et peut-être même les accompagnait après.
Il a même écrit à Delphine Horvilleur. Il lui a montré le mail et la réponse qu’il avait reçue.
« Là-bas, je serais heureux si vous érigez un « mémorial utile » en ma mémoire.
Par exemple – un peu au-dessus du campement dans le désert, il y a une petite colline où, soudain, la réception du téléphone portable est rétablie.
Si vous y installez un banc ombragé (peut-être un banc parisien ?) afin que ceux qui le souhaitent puissent appeler assis à l’ombre, ce serait vraiment chouette..
En général, essayez, autant que possible, non seulement de pleurer ma mort mais aussi de célébrer ma vie.
J’ai eu une vie merveilleuse. Avec de bons amis proches, une famille chaleureuse et attentionnée, des parents aimants, des frères solidaires et merveilleux, des filles incroyables, les filles que tout le monde rêve d’avoir. Et elle, l’amour de ma vie, qui a donné à tout un goût et un sens.
Et aussi ces dernières années, qui n’ont pas été faciles ni simples, tellement de gens m’ont soutenu et ont été là pour moi. Médecins, psychologue, mes frères, et quelques amis proches et membres de ma famille qui se sont inquiétés pour moi, ont pensé à moi, m’ont écrit et sont venus me rendre visite, ont écouté, souri et tenu dans leurs bras. Et encore elle, et encore les filles. »
Il a aussi pensé à ceux qui se sont présentés comme voulant soutenir mais en fait pensaient surtout à eux-mêmes et à leurs propres besoins. Mais, comme d’habitude, il ne l’a pas écrit parce qu’il n’avait pas osé.
Il n’était pas très courageux.
« Grâce à eux, ma vie a été une bonne vie, et sa fin, bien que un peu prématurée, a été une bonne fin.
Alors je vous laisse les détails. Soyez empathiques et gentils les uns envers les autres. Pensez un peu moins à vous-mêmes et un peu plus aux autres.
J’ai été bien. »
Quand elle eut fini de lire, elle pleura. Et elle l’embrassa.
Il n’y avait pas de secrets entre eux.
Il n’y avait pas de secrets entre eux parce qu’il n’y avait pas de peur.
Et il n’y avait pas de peur parce qu’il y avait de l’amour.
לא היו בינהם סודות. הם פשוט לא הרגישו צורך להסתיר כלום.
לא היו בינהם סודות כי לא היה פחד.
אז כשהסוף קָרַב הם דיברו על הכל. על הילדות ועל אבל, על הבית ועל כסף, על קבר ועל שבעה ועל הרַבָּה, על החיים אחרי המוות ועל משפחה ועל חברים.
לו היה נורא חשוב שהיא תוקף באהבה ובחום, אבל שלא יחנקו אותה ושיהיו זהירים איתה.
אז הוא כתב מכתב פתוח, והוא נתן לה לקרוא בו. הוא רצה שהיא תדע.
״אני מבין, כמובן, שכאשר זה יקרה אני לא אהיה כאן ואין לי לא כוונה ולא רצון לתכנן או לשלוט בכל פרט.
עם זאת, אני יודע שהרגשות סביב המוות והאבל הם כ״כ חזקים שאנשים עשויים להתנהג באופן בלתי ראוי, או פשוט חסר עדינות ועלולים לשכוח להתייחס לרצונות או לכאב של האחר.
אז קבלו את הטקסט הזה כמו שהוא: קריאה לתשומת לב ולרגישות.
אני חושש שהקושי הגדול ביותר יהיה זה שלה ושל הבנות. אני מבקש, מכל הלב ובכל לשון של בקשה, שתשימו אליהן לב ותכבדו את רצונן. הן לא תמיד יודעות לבקש ולכן נדרשת כאן רגישות גדולה וקשב רב לצרכים שלהן.
הרצונות, הצרכים, והכאב של אחרים חשובים כמובן, אבל, אם צריך לבחור, הם חשובים פחות.
ארצה שהקבורה שלי, השבעה, וכו׳ יהיו ליד הבית שבו חייתי איתן.
אני מאוד אשמח ואני חושב שמאוד יעזור להן, שהרַבָּה דלפין הורווילר תנהל את הטקס ואולי גם תלווה אותן לאחר מכן.״
הוא אפילו כתב מייל לרַבָּה. הוא הראה לה את המייל ואת התשובה שקיבל.
״שם, אשמח אם תקימו ״אנדרטה שימושית״ לזכרי.
למשל – מעט מעל לחאן במדבר יש גבעה קטנה בה, פתאום, חוזרת קליטת הטלפון הנייד.
אם תבנו שם ספסל מוצל (אולי ספסל פריזאי ?) כדי שמי שירצה יוכל לתקשר בישיבה ובצל זה יכול להיות ממש נחמד..
באופן כללי, תנסו, עד כמה שאפשר, לא רק להתאבל על מותי אלא גם לשמוח על חיי.
זכיתי בחיים נפלאים. עם חברים קרובים וטובים, משפחה חמה ודואגת, הורים אוהבים, אחים תומכים ונפלאים, בנות מדהימות, הבנות שכל אחד חולם שיהיו לו. והיא, אהבת חיי, שנתנה לכל טעם ומשמעות.
וגם בשנים האחרונות, שלא היו לא פשוטות ולא קלות, כל-כך הרבה אנשים ליוו ותמכו בי. רופאים, ופסיכולוגית, ואחיי, וכמה חברים קרובים שדאגו לי, ושחשבו עלי, שהתכתבו ושבאו לבקר ושהקשיבו ושחייכו ושחיבקו. ושוב היא, ושוב הבנות.״
הוא גם חשב על כל אילו שהציגו עצמם כאילו הם רוצים לתמוך אבל בעצם חשבו בעיקר על עצמם, ועל הצרכים שלהם. אבל, כרגיל, הוא לא כתב את זה כי הוא לא העז.
הוא לא היה אמיץ גדול.
״בזכות אלה חיי היו חיים טובים וסופם, אע״פ שהגיע קצת מוקדם, היה סוף טוב.
אז את הפרטים אני משאיר לכם. היו אמפטים וטובים אחד לשני. חישבו קצת פחות על עצמכם וקצת יותר על האחר.
היה לי טוב.״
כשהיא סיימה לקרוא, היא בכתה. וחיבקה אותו.
לא היו בינהם סודות.
לא היו בינהם סודות כי לא היה פחד.
ולא היה פחד כי היתה אהבה.
לא היו בינהם סודות. הם פשוט לא הרגישו צורך להסתיר כלום.
לא היו בינהם סודות כי לא היה פחד.
אז כשהסוף קָרַב הם דיברו על הכל. על הילדות ועל אבל, על הבית ועל כסף, על קבר ועל שבעה ועל הרַבָּה, על החיים אחרי המוות ועל משפחה ועל חברים.
לו היה נורא חשוב שהיא תוקף באהבה ובחום, אבל שלא יחנקו אותה ושיהיו זהירים איתה.
אז הוא כתב מכתב פתוח, והוא נתן לה לקרוא בו. הוא רצה שהיא תדע.
״אני מבין, כמובן, שכאשר זה יקרה אני לא אהיה כאן ואין לי לא כוונה ולא רצון לתכנן או לשלוט בכל פרט.
עם זאת, אני יודע שהרגשות סביב המוות והאבל הם כ״כ חזקים שאנשים עשויים להתנהג באופן בלתי ראוי, או פשוט חסר עדינות ועלולים לשכוח להתייחס לרצונות או לכאב של האחר.
אז קבלו את הטקסט הזה כמו שהוא: קריאה לתשומת לב ולרגישות.
אני חושש שהקושי הגדול ביותר יהיה זה שלה ושל הבנות. אני מבקש, מכל הלב ובכל לשון של בקשה, שתשימו אליהן לב ותכבדו את רצונן. הן לא תמיד יודעות לבקש ולכן נדרשת כאן רגישות גדולה וקשב רב לצרכים שלהן.
הרצונות, הצרכים, והכאב של אחרים חשובים כמובן, אבל, אם צריך לבחור, הם חשובים פחות.
ארצה שהקבורה שלי, השבעה, וכו׳ יהיו ליד הבית שבו חייתי איתן.
אני מאוד אשמח ואני חושב שמאוד יעזור להן, שהרַבָּה דלפין הורווילר תנהל את הטקס ואולי גם תלווה אותן לאחר מכן.״
הוא אפילו כתב מייל לרַבָּה. הוא הראה לה את המייל ואת התשובה שקיבל.
״שם, אשמח אם תקימו ״אנדרטה שימושית״ לזכרי.
למשל – מעט מעל לחאן במדבר יש גבעה קטנה בה, פתאום, חוזרת קליטת הטלפון הנייד.
אם תבנו שם ספסל מוצל (אולי ספסל פריזאי ?) כדי שמי שירצה יוכל לתקשר בישיבה ובצל זה יכול להיות ממש נחמד..
באופן כללי, תנסו, עד כמה שאפשר, לא רק להתאבל על מותי אלא גם לשמוח על חיי.
זכיתי בחיים נפלאים. עם חברים קרובים וטובים, משפחה חמה ודואגת, הורים אוהבים, אחים תומכים ונפלאים, בנות מדהימות, הבנות שכל אחד חולם שיהיו לו. והיא, אהבת חיי, שנתנה לכל טעם ומשמעות.
וגם בשנים האחרונות, שלא היו לא פשוטות ולא קלות, כל-כך הרבה אנשים ליוו ותמכו בי. רופאים, ופסיכולוגית, ואחיי, וכמה חברים קרובים שדאגו לי, ושחשבו עלי, שהתכתבו ושבאו לבקר ושהקשיבו ושחייכו ושחיבקו. ושוב היא, ושוב הבנות.״
הוא גם חשב על כל אילו שהציגו עצמם כאילו הם רוצים לתמוך אבל בעצם חשבו בעיקר על עצמם, ועל הצרכים שלהם. אבל, כרגיל, הוא לא כתב את זה כי הוא לא העז.
הוא לא היה אמיץ גדול.
״בזכות אלה חיי היו חיים טובים וסופם, אע״פ שהגיע קצת מוקדם, היה סוף טוב.
אז את הפרטים אני משאיר לכם. היו אמפטים וטובים אחד לשני. חישבו קצת פחות על עצמכם וקצת יותר על האחר.
היה לי טוב.״
כשהיא סיימה לקרוא, היא בכתה. וחיבקה אותו.
לא היו בינהם סודות.
לא היו בינהם סודות כי לא היה פחד.
ולא היה פחד כי היתה אהבה.