Malheur partagé
28 avril 2024De temps en temps, ces dernières années, quand il regardait en arrière, il pouvait vraiment voir la dégradation.
Autrefois il pouvait, là il ne pouvait plus.
Autrefois il réussissait, là il ne réussissait plus.
Autrefois il était, là il n’était plus.
Mais cette fois, c’était différent. Cette fois, ce n’était pas une dégradation, mais une chute libre. Cette fois, ce n’était pas « autrefois » mais « il y a deux semaines » ou « juste la semaine dernière » ou « hier ».
Et le rythme et l’intensité de la chute étaient si forts qu’il n’arrivait pas à s’organiser, à se préparer ou à se défendre.
La maladie et le traitement avaient fait des ravages et lui, il était impuissant.
Même elle avait du mal à le voir ainsi. Elle ne cherchait même plus à cacher sa difficulté (il avait toujours cru qu’elle souffrait plus que lui dans cette histoire).
Alors, de temps en temps, ils se disputaient pour des broutilles, puis se retranchaient chacun dans sa douleur, honteux de leurs faiblesses humaines et cherchant une voie et la force de s’étreindre et de pleurer.
Et lui, champion du monde de trouver des points de lumière, ne voyait autour de lui que de l’obscurité.
Il était assis dans un couloir à l’hôpital et attendait un examen. Un jour, il avait essayé de calculer combien d’heures il avait passées à attendre à l’hôpital.
Il se disait que c’était absolument illogique de vivre, d’une part, sur du temps emprunté, et d’autre part, de gaspiller le temps qui lui restait à attendre dans un couloir sans intérêt, entouré d’autres personnes qui, elles aussi, vivaient sur du temps emprunté et qui attendaient. Une attente inutile. Comme si l’attente était devenue le but en soi.
Et le fait que ce soit un malheur partagé ne change rien.
Ou comme l’a dit le poète :
«Le malheur des uns
Ne fait pas vraiment le bonheur des autres ».
Et ainsi, alors qu’il attendait, entouré d’autres qui attendaient, il se souvint d’une blague hassidique :
Moïshe va voir le rabbin et lui dit :
« Oy vey, rabbi. Tu ne sais pas ce qui m’est arrivé.
Mon fils a quitté la maison et s’est converti au christianisme. »
Le rabbin lui répond :
« Oy vey, Moïshe. Tu ne sais pas ce qui m’est arrivé. Mon fils a quitté la maison et s’est converti au christianisme. »
Moïshe demande au rabbin : « Alors, que ferons-nous ? »
Le rabbin répond : « Prions Dieu. »
Ils prient Dieu ensemble : « Oy vey, Dieu. Tu ne sais pas ce qui nous est arrivé.
Nos fils ont quitté la maison et se sont convertis au christianisme. »
Alors, les cieux s’ouvrent et Dieu leur répond :
« Oy vey. Mais que puis-je faire ?! Vous ne savez pas ce qui m’est arrivé ! »
מדי פעם, בשנים האחרונות, כשהוא הסתכל לאחור, הוא ממש יכול היה לראות את ההתדרדרות.
פעם הוא יכל, ועכשיו כבר לא.
פעם הוא הצליח, ועכשיו כבר לא.
פעם הוא היה, ועכשיו כבר לא.
אבל הפעם זה היה שונה. הפעם זו לא התדרדרות אלא צניחה חופשית. הפעם זה לא ״פעם״ אלא ״לפני שבועיים״ או ״ממש לפני שבוע״ או ״רק אתמול״.
והקצב והמהירות והעוצמה של הנפילה היו כ״כ גבוהים שהוא לא הצליח להתארגן, או להתכונן או להתגונן.
המחלה והטיפול עשו בו שַׁמּוֹת והוא היה חסר אונים.
אפילו לה כבר היה קשה להסתכל עליו, או לראות אותו כך. היא אפילו כבר לא ניסתה להסתיר את הקושי (הוא תמיד האמין שלה יותר קשה מאשר לו בכל הסיפור הזה).
אז מדי פעם הם רבו על שטויות ואז התכנסו, כל אחד לבדו, בכאבו. מתביישים בחולשות האנושיות שלהם ומחפשים דרך וכח לחבק ולבכות.
והוא, אלוף העולם בלמצוא נקודות אור, ראה מסביבו בעיקר חושך.
הוא ישב בבית החולים והמתין לבדיקה. פעם הוא ניסה לחשב כמה שעות הוא העביר בבית החולים בהמתנה.
הוא חשב לעצמו שזה מאוד לא הגיוני לחיות, מצד אחד, על זמן שאול, ומצד שני, לבזבז את הזמן שעוד נותר בהמתנה באיזה מסדרון חסר יחוד או עניין, מוקף באנשים אחרים שגם הם חיים על זמן שאול וגם הם ממתינים. המתנה חסרת תוחלת או תכלית. כאילו ההמתנה הפכה להיות המטרה בפני עצמה.
והעובדה שזו צרת רבים לא משנה שום דבר. או כמו שאמר המשורר :
״בתור בן תמותה כשרע לי זה לא בגלל
ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל.״
וכך בעודו ממתין, מוקף בממתינים, הוא נזכר בבדיחה חסידית:
מוישה הולך לרב ואומר לו :
אוי ויי כבוד הרב. אתה לא יודע מה קרה.
הבן שלי עזב את הבית והתנצר.
עונה לו הרב :
אוי ויי מוישה. אתה לא יודע מה קרה לי, הבן שלי עזב את הבית והתנצר.
שואל מוישה את הרב : אז מה נעשה ?
עונה לו הרב : נתפלל לאלוהים
מתפללים שניהם לאלוהים : אוי ויי אלוהים. אתה לא יודע מה קרה לנו.
הבנים שלנו עזבו את הבית והתנצרו.
ואז, נפתחים השמיים ואלוהים עונה להם :
אוי ווי. אבל מה אני יכול לעשות ?! אתם לא יודעים מה קרה לי !
מדי פעם, בשנים האחרונות, כשהוא הסתכל לאחור, הוא ממש יכול היה לראות את ההתדרדרות.
פעם הוא יכל, ועכשיו כבר לא.
פעם הוא הצליח, ועכשיו כבר לא.
פעם הוא היה, ועכשיו כבר לא.
אבל הפעם זה היה שונה. הפעם זו לא התדרדרות אלא צניחה חופשית. הפעם זה לא ״פעם״ אלא ״לפני שבועיים״ או ״ממש לפני שבוע״ או ״רק אתמול״.
והקצב והמהירות והעוצמה של הנפילה היו כ״כ גבוהים שהוא לא הצליח להתארגן, או להתכונן או להתגונן.
המחלה והטיפול עשו בו שַׁמּוֹת והוא היה חסר אונים.
אפילו לה כבר היה קשה להסתכל עליו, או לראות אותו כך. היא אפילו כבר לא ניסתה להסתיר את הקושי (הוא תמיד האמין שלה יותר קשה מאשר לו בכל הסיפור הזה).
אז מדי פעם הם רבו על שטויות ואז התכנסו, כל אחד לבדו, בכאבו. מתביישים בחולשות האנושיות שלהם ומחפשים דרך וכח לחבק ולבכות.
והוא, אלוף העולם בלמצוא נקודות אור, ראה מסביבו בעיקר חושך.
הוא ישב בבית החולים והמתין לבדיקה. פעם הוא ניסה לחשב כמה שעות הוא העביר בבית החולים בהמתנה.
הוא חשב לעצמו שזה מאוד לא הגיוני לחיות, מצד אחד, על זמן שאול, ומצד שני, לבזבז את הזמן שעוד נותר בהמתנה באיזה מסדרון חסר יחוד או עניין, מוקף באנשים אחרים שגם הם חיים על זמן שאול וגם הם ממתינים. המתנה חסרת תוחלת או תכלית. כאילו ההמתנה הפכה להיות המטרה בפני עצמה.
והעובדה שזו צרת רבים לא משנה שום דבר. או כמו שאמר המשורר :
״בתור בן תמותה כשרע לי זה לא בגלל
ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל.״
וכך בעודו ממתין, מוקף בממתינים, הוא נזכר בבדיחה חסידית:
מוישה הולך לרב ואומר לו :
אוי ויי כבוד הרב. אתה לא יודע מה קרה.
הבן שלי עזב את הבית והתנצר.
עונה לו הרב :
אוי ויי מוישה. אתה לא יודע מה קרה לי, הבן שלי עזב את הבית והתנצר.
שואל מוישה את הרב : אז מה נעשה ?
עונה לו הרב : נתפלל לאלוהים
מתפללים שניהם לאלוהים : אוי ויי אלוהים. אתה לא יודע מה קרה לנו.
הבנים שלנו עזבו את הבית והתנצרו.
ואז, נפתחים השמיים ואלוהים עונה להם :
אוי ווי. אבל מה אני יכול לעשות ?! אתם לא יודעים מה קרה לי !