Positivité
29 octobre 2023Dédié à A et à S
La vie nous présente des situations complexes. Maladies, blessures, pertes, échecs, tristesse et deuil. Dans de nombreux cas, pour des raisons statistiques peu claires, il existe un genre de fraternité de difficultés. Elles s’accompagnent les unes les autres et viennent en groupes.
Pour certains, ces situations arrivent de manière totalement surprenante. Ceux-là sont spécialisés dans la méthode « Ça ne m’arrivera jamais ».
D’autres se préparent à ces difficultés tout au long de leur vie.
Et il y a même ceux qui sont réellement heureux, en secret, quand ils rencontrent un léger problème dont ils peuvent se vanter.
Mais alors, lorsque la difficulté est déjà présente, et après la phase de surprise, les gens réagissent de différentes manières.
Certains l’ignorent. Ils se disent : « Si je n’y pense pas, si je n’en parle pas, si je n’y fais pas référence, alors ça n’existe pas ».
Certains en font le centre de leur univers. Ils ne pensent qu’à cela. Ils ne parlent que de cela. Ils y font référence tout le temps. Ils sont souvent convaincus, en plus, d’être les premiers à jamais rencontrer une telle difficulté et que personne ne comprend ce qu’ils traversent, considérant que c’est la pire situation au monde.
Et d’autres acceptent la situation. « C’est arrivé, c’est là, il faut l’affronter du mieux que nous le pouvons ». Ce n’est pas que chaque instant est merveilleux et certainement pas que tout va bien ou que tout est facile. Il n’y a tout simplement pas d’autre choix que de faire face et d’essayer de profiter tant que c’est encore possible.
Souvent, les observateurs considèrent ce dernier groupe comme celui des forts, des courageux, des héros.
Mais cette analyse est basée sur une combinaison de mythes des temps modernes. Des théories presque perverses qui rejettent la responsabilité sur ceux qui, il y a une minute à peine, ont été touchés par le coup de massue de la vie.
En anglais, on appelle cela « Toxic Positivity » ou « Positivité toxique ». Une sorte d’obligation qui nous est imposée, peu importe la situation, peu importe quelle merde nous tombe sur la tête, d’être forts, joyeux, courageux et souriants.
Et pour aggraver encore davantage la situation, on associe cette stupide exigence de positivité avec une vision du monde encore plus tordue, celle de « rien ne s’oppose à la volonté ». Ça c’est carrément un mensonge.
Non seulement dans les situations les plus dévastatrices on nous demande d’être « positifs », mais on ajoute encore une couche en disant « tout dépend de toi ».
Moi, je soutiens que ce n’est pas vrai. Il y a certainement des choses qui s’opposent à la volonté et tout ne dépend pas de de moi. Absolument pas.
Si je pouvais choisir, je ne serais pas malade, je ne passerais pas mon temps en traitements et je ne causerais pas de soucis à tout le monde, sans parler des douleurs et des nausées que je laisserais de côté sans y penser deux fois.
Donc, le groupe de personnes qui accepte la situation telle qu’elle n’est pas un groupe de personnes fortes et héroïques qui savent gérer les difficultés et qui contrôlent leur propre destin.
C’est juste un coup de bol. Ils ont simplement eu de la chance et sont nés positifs, ce qui rend l’affrontement des difficultés plus facile.
Ceux qui se retrouvent dans l’un des autres groupes ont donc un peu moins de chance.
Je ne peux seulement pas imaginer combien d’énergie il faut pour ignorer la situation.
Ou combien de souffrance est impliquée dans le fait de supporter la difficulté à chaque instant d’éveil (et probablement même pendant le sommeil). Pour ces gens là, c’est une lutte et elle est est bien difficile.
Nous ne sommes ni courageux, ni héroïques, ni forts.
Nous sommes simplement chanceux.
מוקדש ל-א׳ ול-ש׳
החיים מציבים בפנינו מצבים לא פשוטים. מחלות,ופציעות, ואובדן, וכישלון, ועצב, ואבל. בהרבה מקרים, מסיבה סטטיסטית לא מובנת, יש מין אחוות קשיים מיוחדת כזו והם מלווים אחד את השני ובאים בקבוצות.
לחלק מאיתנו המצבים הללו מגיעים בהפתעה גמורה. אלה המומחים בשיטת לי זה לא יקרה.
חלקינו האחר מתכונן לקשיים האלה כל חייו.
ויש אפילו את אלה שממש מאושרים, בסתר, כשיש להם איזה קושי קטן להשוויץ בו.
אבל אז, כשהקושי כבר כאן, ואחרי שלב ההפתעה, אנשים מגיבים בדרכים שונות.
חלק מתעלם. הם אומרים לעצמם : ״אם אני לא חושב על זה, ולא מדבר על זה, ולא מתייחס לזה, אז זה לא קיים״.
חלק הופך את זה למרכז עולמו. אלה חושבים רק על זה. ומדברים רק על זה. ומתייחסים רק לזה. הם גם בטוחים הרבה פעמים שהם הראשונים שאי פעם פגשו בקושי הזה ושאף אחד אחר לא מבין מה הם עוברים ושזה המצב הכי נורא בעולם כולו.
וחלק אחר מקבל את המצב. זה קרה, זה פה, צריך לטפל בעניין כמיטב יכולתנו. זה לא שכל רגע נפלא ובטח שלא הכל טוב או קל. פשוט אין ברירה אלא להתמודד ולנסות ליהנות ממה שעוד וכאשר עוד אפשר.
הרבה פעמים, המתבונן מהצד מתיחס לקבוצה האחרונה הזו בתור קבוצת החזקים, האמיצים, הגיבורים.
אבל היחס הזה מבוסס על שילוב של מיתוסים מודרניים. תאוריות כמעט זדוניות שמטילות את האחריות על מי שבדיוק לפני דקה חטף את הזפטה של החיים.
באנגלית קוראים לזה “Toxic Positivity” או ״פוזיטיביות רעילה״. מין חובה כזו שמוטלת עלינו, לא משנה מה המצב, לא חשוב איזה חרא נפל לנו על הראש, להיות חזקים ושמחים ואמיצים וחייכנים.
וכדי להחמיר את המצב אף יותר, משלבים את הדרישה הפוזיטיביסטית המטופשת הזו עם תפישת עולם עקומה אפילו יותר והיא גישת ה ״אין דבר העומד בפני הרצון״.
וזו כבר שקרנות לשמה.
לא רק שבמצבים הכי מחורבנים דורשים מאיתנו ״תהיה חיובי״ אלא שעוד מוסיפים חטא על פשע ואומרים ״הכל תלוי בך״.
ואני טוען – לא נכון, בטח שיש דברים העומדים בפני הרצון ולא הכל תלוי בי. ממש לא.
אם הייתי יכול לבחור לא הייתי חולה ולא הייתי מעביר את זמני בטיפולים ולא הייתי מדאיג כך את כולם וגם על הכאבים והבחילות הייתי מוותר בלי לחשוב פעמיים.
אז קבוצת האנשים שמקבלים את המצב כמו שהוא היא לא קבוצה של חזקים וגיבורים, שיודעים להתמודד עם קשיים וששולטים בגורל של עצמם.
זו בסך הכל קבוצה של ברי מזל. שפשוט נפל עליהם פוקס והם נולדו פוזיטיבים ושאי לכך יותר קל להם להתמודד.
מי שמוצא את עצמו באחת הקבוצות האחרות פשוט קצת חסר מזל. אני רק יכול לדמיין כמה אנרגיה צריך להשקיע כדי להתעלם מהמצב. או כמה סבל כרוך בלחיות את הקושי בכל רגע ערות (וכנראה גם בזמן השינה).
להם ההתמודדות קשה הרבה הרבה יותר.
אנחנו לא אמיצים ולא גיבורים ולא חזקים.
סתם ברי מזל.
מוקדש ל-א׳ ול-ש׳
החיים מציבים בפנינו מצבים לא פשוטים. מחלות,ופציעות, ואובדן, וכישלון, ועצב, ואבל. בהרבה מקרים, מסיבה סטטיסטית לא מובנת, יש מין אחוות קשיים מיוחדת כזו והם מלווים אחד את השני ובאים בקבוצות.
לחלק מאיתנו המצבים הללו מגיעים בהפתעה גמורה. אלה המומחים בשיטת לי זה לא יקרה.
חלקינו האחר מתכונן לקשיים האלה כל חייו.
ויש אפילו את אלה שממש מאושרים, בסתר, כשיש להם איזה קושי קטן להשוויץ בו.
אבל אז, כשהקושי כבר כאן, ואחרי שלב ההפתעה, אנשים מגיבים בדרכים שונות.
חלק מתעלם. הם אומרים לעצמם : ״אם אני לא חושב על זה, ולא מדבר על זה, ולא מתייחס לזה, אז זה לא קיים״.
חלק הופך את זה למרכז עולמו. אלה חושבים רק על זה. ומדברים רק על זה. ומתייחסים רק לזה. הם גם בטוחים הרבה פעמים שהם הראשונים שאי פעם פגשו בקושי הזה ושאף אחד אחר לא מבין מה הם עוברים ושזה המצב הכי נורא בעולם כולו.
וחלק אחר מקבל את המצב. זה קרה, זה פה, צריך לטפל בעניין כמיטב יכולתנו. זה לא שכל רגע נפלא ובטח שלא הכל טוב או קל. פשוט אין ברירה אלא להתמודד ולנסות ליהנות ממה שעוד וכאשר עוד אפשר.
הרבה פעמים, המתבונן מהצד מתיחס לקבוצה האחרונה הזו בתור קבוצת החזקים, האמיצים, הגיבורים.
אבל היחס הזה מבוסס על שילוב של מיתוסים מודרניים. תאוריות כמעט זדוניות שמטילות את האחריות על מי שבדיוק לפני דקה חטף את הזפטה של החיים.
באנגלית קוראים לזה “Toxic Positivity” או ״פוזיטיביות רעילה״. מין חובה כזו שמוטלת עלינו, לא משנה מה המצב, לא חשוב איזה חרא נפל לנו על הראש, להיות חזקים ושמחים ואמיצים וחייכנים.
וכדי להחמיר את המצב אף יותר, משלבים את הדרישה הפוזיטיביסטית המטופשת הזו עם תפישת עולם עקומה אפילו יותר והיא גישת ה ״אין דבר העומד בפני הרצון״.
וזו כבר שקרנות לשמה.
לא רק שבמצבים הכי מחורבנים דורשים מאיתנו ״תהיה חיובי״ אלא שעוד מוסיפים חטא על פשע ואומרים ״הכל תלוי בך״.
ואני טוען – לא נכון, בטח שיש דברים העומדים בפני הרצון ולא הכל תלוי בי. ממש לא.
אם הייתי יכול לבחור לא הייתי חולה ולא הייתי מעביר את זמני בטיפולים ולא הייתי מדאיג כך את כולם וגם על הכאבים והבחילות הייתי מוותר בלי לחשוב פעמיים.
אז קבוצת האנשים שמקבלים את המצב כמו שהוא היא לא קבוצה של חזקים וגיבורים, שיודעים להתמודד עם קשיים וששולטים בגורל של עצמם.
זו בסך הכל קבוצה של ברי מזל. שפשוט נפל עליהם פוקס והם נולדו פוזיטיבים ושאי לכך יותר קל להם להתמודד.
מי שמוצא את עצמו באחת הקבוצות האחרות פשוט קצת חסר מזל. אני רק יכול לדמיין כמה אנרגיה צריך להשקיע כדי להתעלם מהמצב. או כמה סבל כרוך בלחיות את הקושי בכל רגע ערות (וכנראה גם בזמן השינה).
להם ההתמודדות קשה הרבה הרבה יותר.
אנחנו לא אמיצים ולא גיבורים ולא חזקים.
סתם ברי מזל.