Proximité
22 octobre 2023Personne ne pouvait rester indifférent à son égard.
Imagine-toi une fête ou une soirée entre amis.
Des personnes, un verre de vin dans une main, et une brochette de mozzarella et de légumes bio marinés dans l’autre. Ils discutent de politique, ou du match de demain, ou peut-être du fait qu’il y a de plus en plus d’allergies au gluten et de sensibilité au lactose. Ou qui se disent qu’il est clair que les accouchements à domicile sont beaucoup plus sûrs et que les recherches montrent clairement que le bébé y sort en bien meilleure santé et bien plus intelligent. Et la mère aussi.
Maintenant, imagine-toi qu’elle entre dans la pièce. Soudain, le bruit des conversations diminue légèrement. Les têtes se tournent avec une sorte de distraction et les yeux jettent un petit regard discret. Ça c’est elle. Irrésistible.
Il a souvent essayé de comprendre si ce sont d’abord les yeux puis la conscience ou peut-être que c’est d’abord la conscience puis les yeux. Durant des années il a lutté avec cette question mais il n’a jamais été complètement sûr.
Il y avait quelque chose de magnétique en elle. Ça semblait être une sorte de joie de vivre constante. Tout va bien. Tout est facile. Tout ira bien. Toujours.
C’était si rafraîchissant, si surprenant et si évident que personne ne restait indifférent à son égard.
Elle avait beaucoup de connaissances. Et des potes. Et des amis. Et des amants. Il y avait aussi ceux qui étaient un peu de chaque.
Mais lui, il savait. Il l’a compris presque immédiatement après leur première rencontre – ce n’est qu’une apparence. Une façade. Une sorte de costume qu’elle porte.
La vérité était qu’à l’intérieur, elle était remplie de peurs et de doutes et de questions.
Elle voulait tellement avoir un peu de stabilité et avait tellement peur de s’engager. Ou de se dévoiler. Ou de se faire brûler les ailes. Elle a appelé ça « liberté », mais je crois qu’elle se trompait de terme.
Alors elle a enterré son âme sous un tas de légèreté d’esprit.
Avec lui, elle était un peu différente. Pas tout le temps, et certainement pas au début.
Cela a pris des années, mais lentement, elle lui a permis de voir, de temps en temps, ce qui se cachait sous son bouclier.
Il jure qu’il l’a même vue pleurer une fois. Je pense que sur ce point il exagère un peu.
En revanche pour elle c’était facile. Elle le lisait comme un livre ouvert. En même temps, il n’a jamais vraiment essayé de se cacher.
Il était très différent d’elle. Elle était courageuse et lui, il était toujours inquiet. Elle aimait la foule et lui, il préférait être seul. Elle était incroyablement belle et lui… pas vraiment.
Mais ils allaient bien ensemble. Et ils étaient très proches.
Non, ils n’étaient pas un couple. S’ils vivaient ensemble, cela aurait sûrement explosé en une semaine.
Mais ils étaient liés, et se soutenaient, et se reposaient l’un sur l’autre, l’une pour l’autre.
Elle était à ses côtés dès le premier jour. Juste quand ça a commencé. Toujours en arrière-plan mais toujours prête, simplement, sans questions et sans paroles superflues, à écouter, à porter, à accompagner, à aider. À soutenir.
Et quand il a réalisé que cela allait être long, compliqué et très difficile. Quand il a senti que ça ne passerait peut-être jamais. Et puis, quand la situation s’est vraiment aggravée. Il était heureux qu’elle soit là.
Et elle était vraiment là. Pour lui.
Et cela l’a apaisé.
אף אחד לא נישאר אדיש כלפיה.
דמייני נגיד, מסיבה, או מפגש חברים. אנשים, עם כוס יין ביד אחת, ושיפוד כדורי מוצרלה וירקות אורגניים ביד השניה, מפטפטים על פוליטיקה, או על המשחק של מחר, או אולי על זה שיש יותר ויותר אלרגיה לגלוטן ורגישות ללקטוז. או שברור שלידות בית הרבה יותר בטוחות ושמחקרים מראים בפירוש שהתינוק יוצא הרבה יותר בריא והרבה יותר חכם. וכך גם האמא שלו.
עכשיו דמייני שהיא נכנסת לחדר. פתאום קול השיחות מעט נחלש. ראשים מסתובבים במין היסח דעת ועיניים מציצות. זו היא.
הרבה פעמים הוא ניסה להבין, האם אלה קודם העיניים ורק אז התודעה או שאולי ראשית זו התודעה ואז העיניים.
שנים שהוא התחבט בשאלה הזו אבל הוא מעולם לא ממש היה בטוח.
היה בה משהו ממגנט. זה נראה היה כמו איזו מין שמחת חיים תמידית. הכל טוב. הכל קל. הכל יהיה בסדר. תמיד.
זה היה כ״כ מרענן וכ״כ מפתיע וכ״כ ברור לעין שאף אחד לא נשאר אדיש כלפיה.
היו לה המון קשרים. ומכרים. וידידים. וחברים. ומאהבים. וגם כאלה שהם קצת מכל סוג.
אבל הוא ידע. הוא הבין את זה ממש מיד אחרי שהם נפגשו לראשונה – זו רק חזות. מין מגן תחפושת שהיא לובשת.
האמת היא שבעצם, בפנים, היא היתה מלאת פחדים ושאלות. היא כ״כ רצתה יציבות וכ״כ פחדה להתחייב. או להחשף. או להישרף. היא קראה לזה ״חופש״ אבל אני חושב שהיא לא דייקה בהגדרה.
אז היא קברה את הנפש מתחת לערימות של קלות דעת.
איתו היא היתה מעט שונה. לא כל הזמן, ובטח שלא מההתחלה.
זה לקח שנים, אבל לאט לאט, היא נתנה לו לראות, מדי פעם, מה מסתתר מתחת לתחפושת.
הוא נשבע שפעם הוא אפילו ראה אותה בוכה. בעניין הזה אני חושב שהוא קצת ממציא. או לפחות מגזים.
לה זה היה קל. היא קראה בו כמו בספר פתוח. והאמת שהוא גם מעולם לא ניסה להסתיר.
הוא היה מאוד שונה ממנה. היא היתה אמיצה והוא חשש כל הזמן. היא היתה חברתית והוא העדיף לבד. היא היתה נורא נורא יפה והוא… לא.
אבל הם התאימו. והם היו נורא קרובים.
תראי, זה לא שהם היו בני זוג. אם הם היו חיים יחד זה בטח היה מסתיים בתוך שבוע בפיצוץ.
אבל הם נקשרו, ונתמכו, ונשענו אחד על השניה, אחת על השני.
היא היתה לצידו כבר מהיום הראשון. ממש כשזה התחיל. תמיד ברקע אבל תמיד מוכנה, בלי הצגות, ובלי שאלות, ובלי מילים מיותרות, להקשיב, ולהביא, וללוות, ולעזור. ולתמוך.
וכשהוא הבין שזה עומד להיות ארוך, ומורכב, וקשה נורא. כשהוא הרגיש שיכול להיות שזה אף פעם לא יעבור. ואז, כשהמצב באמת החמיר. הוא נורא שמח שהיא היתה שם.
והיא באמת היתה. שם. בשבילו.
וזה הרגיע אותו.

אף אחד לא נישאר אדיש כלפיה.
דמייני נגיד, מסיבה, או מפגש חברים. אנשים, עם כוס יין ביד אחת, ושיפוד כדורי מוצרלה וירקות אורגניים ביד השניה, מפטפטים על פוליטיקה, או על המשחק של מחר, או אולי על זה שיש יותר ויותר אלרגיה לגלוטן ורגישות ללקטוז. או שברור שלידות בית הרבה יותר בטוחות ושמחקרים מראים בפירוש שהתינוק יוצא הרבה יותר בריא והרבה יותר חכם. וכך גם האמא שלו.
עכשיו דמייני שהיא נכנסת לחדר. פתאום קול השיחות מעט נחלש. ראשים מסתובבים במין היסח דעת ועיניים מציצות. זו היא.
הרבה פעמים הוא ניסה להבין, האם אלה קודם העיניים ורק אז התודעה או שאולי ראשית זו התודעה ואז העיניים.
שנים שהוא התחבט בשאלה הזו אבל הוא מעולם לא ממש היה בטוח.
היה בה משהו ממגנט. זה נראה היה כמו איזו מין שמחת חיים תמידית. הכל טוב. הכל קל. הכל יהיה בסדר. תמיד.
זה היה כ״כ מרענן וכ״כ מפתיע וכ״כ ברור לעין שאף אחד לא נשאר אדיש כלפיה.
היו לה המון קשרים. ומכרים. וידידים. וחברים. ומאהבים. וגם כאלה שהם קצת מכל סוג.
אבל הוא ידע. הוא הבין את זה ממש מיד אחרי שהם נפגשו לראשונה – זו רק חזות. מין מגן תחפושת שהיא לובשת.
האמת היא שבעצם, בפנים, היא היתה מלאת פחדים ושאלות. היא כ״כ רצתה יציבות וכ״כ פחדה להתחייב. או להחשף. או להישרף. היא קראה לזה ״חופש״ אבל אני חושב שהיא לא דייקה בהגדרה.
אז היא קברה את הנפש מתחת לערימות של קלות דעת.
איתו היא היתה מעט שונה. לא כל הזמן, ובטח שלא מההתחלה.
זה לקח שנים, אבל לאט לאט, היא נתנה לו לראות, מדי פעם, מה מסתתר מתחת לתחפושת.
הוא נשבע שפעם הוא אפילו ראה אותה בוכה. בעניין הזה אני חושב שהוא קצת ממציא. או לפחות מגזים.
לה זה היה קל. היא קראה בו כמו בספר פתוח. והאמת שהוא גם מעולם לא ניסה להסתיר.
הוא היה מאוד שונה ממנה. היא היתה אמיצה והוא חשש כל הזמן. היא היתה חברתית והוא העדיף לבד. היא היתה נורא נורא יפה והוא… לא.
אבל הם התאימו. והם היו נורא קרובים.
תראי, זה לא שהם היו בני זוג. אם הם היו חיים יחד זה בטח היה מסתיים בתוך שבוע בפיצוץ.
אבל הם נקשרו, ונתמכו, ונשענו אחד על השניה, אחת על השני.
היא היתה לצידו כבר מהיום הראשון. ממש כשזה התחיל. תמיד ברקע אבל תמיד מוכנה, בלי הצגות, ובלי שאלות, ובלי מילים מיותרות, להקשיב, ולהביא, וללוות, ולעזור. ולתמוך.
וכשהוא הבין שזה עומד להיות ארוך, ומורכב, וקשה נורא. כשהוא הרגיש שיכול להיות שזה אף פעם לא יעבור. ואז, כשהמצב באמת החמיר. הוא נורא שמח שהיא היתה שם.
והיא באמת היתה. שם. בשבילו.
וזה הרגיע אותו.
