Symptôme

Dédié à l’équipe médicale merveilleuse

« Bonjour Monsieur. Prénom ? Nom de famille ? Date de naissance ? Comment ça va aujourd’hui ? »

« Moli Kofar, 11/01/1972 – ça va comme hier. »

« Je serai l’infirmière responsable de vous jusqu’à ce soir. Comme hier. Comment ça va aujourd’hui ? Douleurs ? Nausées ? Quelque chose de nouveau ? Vous vous souvenez qu’il faut tout dire ? »

« Oui, je me souviens. Après le traitement précédent, ça n’a pas été simple. Vraiment. Très compliqué. Maintenant, ça va mieux, mais j’ai toujours un peu mal au cou et aux bras. À part ça, les douleurs habituelles dont nous avons déjà parlé plusieurs fois sont encore là. »

« Je comprends. Et cette douleur, c’est une douleur ou une tension musculaire ? Et sur une échelle de 0 à 10, à quel point la douleur est-elle forte ? »

« Je trouve toujours difficile de noter ma douleur. C’était environ 6 ou 7, et maintenant c’est peut-être 4 ou 5. Quant au type de douleur, c’est une douleur qui fait mal. »

Moli ressentait un attachement à sa douleur et il ne voulait vraiment pas la heurter ou la blesser.

« Je vois aussi que vous avez des taches bleues sur la face interne du coude. »

« Oui, ce n’est rien. À droite, c’est la prise de sang que j’ai faite la semaine dernière. La technicienne était jeune et elle a un peu raté. Et de l’autre côté, c’est la prise de sang d’hier. »

Moli a toujours peur d’offenser l’équipe médicale, qui est vraiment merveilleuse et qui prend tellement soin de lui.

Alors, il n’a pas dit à l’infirmière que quand il avait vu hier la même jeune technicienne qui l’a piqué au laboratoire quelques jours avant il s’est alors dit: « Oh mon Dieu, ça va être difficile ».

Et que c’était vraiment le cas. 

Elle a piqué à nouveau, comme la dernière fois, lentement et avec une main légèrement tremblante. Il a dit : « Je pense que vous êtes un peu à côté ». 

Elle a dit: « Ne vous inquiétez pas, ça va aller dans quelques secondes ». Mais il s’inquiétait, et ça n’allait pas vraiment au bout de quelques secondes. 

Elle cherchait un peu à droite, un peu à gauche, un peu en haut, un peu en bas, et elle n’a rien trouvé. Elle a piqué à nouveau. Et a encore manqué. Puis elle a demandé de l’aide. Une autre technicienne est arrivée. 

Elle a regardé Moli. Puis la jeune technicienne. Puis à nouveau Moli. Et elle a dit: « Pouvez-vous me donner l’autre bras, s’il vous plaît ? ».

Moli s’est tourné. Elle a légèrement nettoyé la peau, puis a dit: « Prêt ? » Et avant que Molly puisse répondre oui, c’était déjà derrière lui. 

Moli a décidé que s’il se retrouvait face à la jeune technicienne la prochaine fois, il lui dira que tout allait bien et qu’il était sûr que cette fois-ci ça ira. 

Il pensait que si elle se sentait à l’aise, elle serait moins stressée et alors tout irait vraiment mieux. 

Moli a toujours été un peu naïf. 

De toute façon, même si on lui a dit de tout dire, il n’a pas dit tous ces détails à l’infirmière. Il a décidé que cela n’avait aucun sens et que cela n’aiderait personne. 

« Prénom ? Nom de famille ? Date de naissance ? Comment ça va aujourd’hui ? » 

« Moli Kofer, 11/01/1972 – comme hier. Et comme il y a trois minutes ». « Oui, je voulais juste être sure. Et d’autres symptômes ? Rien de nouveau ? »

« En fait, si », dit Moli. 

Et là il a compris, tout de suite, qu’il n’avait pas le choix. 

Il fallait le dire. Dès que la phrase lui est sortie de la bouche, il a su qu’il n’y avait plus de retour en arrière possible.

Maintenant, il devra tout dire, et il y a environ 71 % de chances qu’elle pense que le traitement a affecté son cerveau d’une manière ou d’une autre, ou qu’il est simplement perdu la raison. 

Et qu’il y a de bonnes chances qu’il soit sur le point de rencontrer un psychiatre qui prescrira à la fois des calmants et peut-être un traitement contre la démence. 

« Depuis quelques heures, j’entends des voix. » 

Et avant que l’infirmière n’ait le temps de digérer cette information un peu surprenante, Moli continua : « Pas des voix comme si quelqu’un me parlait. Des bruits à l’intérieur de l’oreille. Comme de petits souffles aigus. Deux ou trois à chaque fois. Parfois dans l’oreille droite et parfois dans l’oreille gauche. Sans ordre. Sans raison. Sans explication. J’ai essayé de comprendre d’où ça vient, et je suis plus ou moins sûr que c’est à l’intérieur de mes oreilles. » 

L’infirmière regarda Moli et dit : « Prénom ? Nom de famille ? Date de naissance ? ». Et Moli répondit : « Moli Kofer, 11/01/1972 – comme hier ».

סימפטום

מוקדש לצוות הרפואי הנפלא

״שלום. שם פרטי ? שם משפחה ? תאריך לידה? מה שלומך היום ?״ 

״מוֹלִי כּוֹפֵר 11/01/1972 – כמו אתמול״.

״אני אהיה האחות האחראית עליך עד הערב. כמו אתמול. מה שלומך היום ? כאבים ? בחילות ? משהוא חדש ? אתה זוכר שצריך לאמר הכל״

״כן. אני זוכר. אחרי הטיפול הקודם היה לא פשוט. מאוד. ממש. עכשיו יותר טוב, אבל עדיין קצת כואבים לי הצוואר והזרועות. חוץ מזה הכאבים הרגילים עליהם דברנו כבר כמה פעמים״

״אני מבינה. וזה כאב או כמו כיווץ שרירים ? ובין 0 ל 10 באיזו עצמה הכאבים ?״

״אני תמיד מתקשה לתת ציון לכאב שלי. הוא היה בערך 6 או 7 ועכשיו הוא אולי 4 או 5. ובעניין סוג הכאב – זה כאב כואב״

מוֹלִי תמיד הרגיש איזה קשר לכאב שלו והוא נורא לא רצה להעליב אותו או לפגוע בו.

״אני גם רואה שיש לך כתמים כחולים על העור בצד הפנימי של המרפק״

״כן. זה שום דבר. בצד ימין זו בדיקת הדם שעשו לי בשבוע שעבר. הלבורנטית היתה צעירה והיא קצת פספסה. וביד השניה זה מאתמול״

מוֹלִי גם תמיד נורא חשש להעליב את הצוות הרפואי שהוא גם ממש נפלא וגם דואג כ״כ. 

לכן הוא לא סיפר לאחות שכשראה אתמול את אותה הלבורנטית הצעירה שפספסה כמה ימים קודם לכן הוא אמר לעצמו ״יא אלוהים. זה הולך להיות קשוח״.

ושכך באמת היה. היא דקרה שוב, כמו בפעם הקודמת, לאט וביד מעט רועדת. 

הוא אמר ״אני חושב שאת קצת ליד״

היא אמרה ״אל תדאג, עוד רגע זה יהיה בסדר״.

אבל הוא דאג וזה לא היה ממש בסדר.

היא חיפשה מעט ימינה, מעט שמאלה, מעט מעל, מעט מתחת, ולא מצאה. דקרה שוב. ושוב פספסה.

ואז ביקשה עזרה.

לבורנטיות נוספת באה. הסתכלה על מוֹלִי. ואז על הלבורנטית הצעירה. ואז שוב על מוֹלִי. ואמרה ״אפשר את יד השניה בבקשה?״

מולי הסתובב. היא ניקתה מעט את העור ואז אמרה ״מוכן ?״ ולפני שמוֹלִי הספיק לענות ״כן״ העניין כבר היה מאחוריו.

מולי החליט שאם בפעם הבאה הוא שוב ימצא את עצמו מול הלבורנטית הצעירה הוא יגיד לה שהכל בסדר ושהוא בטוח שהפעם זה ילך חלק.

הוא חשב שאם היא תרגיש בנוח היא תהיה פחות לחוצה ושאז הכל באמת יהיה בסדר.

מולי תמיד היה מעט נאיבי.

בכל אופן, אפילו שאמרו לו לספר הכל הוא לא סיפר את כל הפרטים הללו לאחות. הוא החליט שאין בזה טעם וזה לא יעזור לאף אחד.

״שם פרטי ? שם משפחה ? תאריך לידה? מה שלומך היום ?״ 

״מוֹלִי כּוֹפֵר 11/01/1972 – כמו אתמול. וכמו לפני שלוש דקות״.

״כן. רק רציתי להיות בטוחה. וסימפטומים אחרים? שום דבר חדש ?״

״האמת שכן״ אמר מוֹלִי. ואז הוא הבין שאין ברירה. צריך להגיד.

ברגע שיצא לו המשפט מהפה הוא ידע שאין דרך חזרה. 

שעכשיו הוא יהיה חייב לספר ושיש סיכוי של בערך 71% שהיא תחשוב שהטיפול פגע לו בשכל באיזו דרך או שהוא פשוט סתם-כך יצא מדעתו. ושיש סיכוי טוב שהוא עומד להיפגש עם פסיכיאטר שיתן לו גם תרופות הרגעה וגם אולי איזה טיפול נגד דמנציה.

״מזה כמה שעות אני שומע קולות.״

ולפני שהיה לאחות זמן לעבד את המידע המעט מפתיע, מוֹלִי המשיך ״לא קולות כאילו מישהו מדבר איתי. קולות בתוך האוזן. כמו נשיפות קטנות ומחודדות. שתיים או שלוש בכל פעם.  פעם באוזן ימין ופעם באוזן שמאל. בלי סדר. בלי סיבה. בלי הסבר. ניסיתי להבין מאיפה זה בא ואני פחות או יותר בטוח שזה זה בתוך האוזניים שלי.״

האחות הסתכלה על מולי ואמרה ״שם פרטי ? שם משפחה ? תאריך לידה?״ 

ומוֹלִי ענה ״מוֹלִי כּוֹפֵר 11/01/1972 – כמו אתמול״.

Article précédent הקודם Article suivant הבא

Laisser un commentaire

השאירו תגובה
שליחה
סימפטום

מוקדש לצוות הרפואי הנפלא

״שלום. שם פרטי ? שם משפחה ? תאריך לידה? מה שלומך היום ?״ 

״מוֹלִי כּוֹפֵר 11/01/1972 – כמו אתמול״.

״אני אהיה האחות האחראית עליך עד הערב. כמו אתמול. מה שלומך היום ? כאבים ? בחילות ? משהוא חדש ? אתה זוכר שצריך לאמר הכל״

״כן. אני זוכר. אחרי הטיפול הקודם היה לא פשוט. מאוד. ממש. עכשיו יותר טוב, אבל עדיין קצת כואבים לי הצוואר והזרועות. חוץ מזה הכאבים הרגילים עליהם דברנו כבר כמה פעמים״

״אני מבינה. וזה כאב או כמו כיווץ שרירים ? ובין 0 ל 10 באיזו עצמה הכאבים ?״

״אני תמיד מתקשה לתת ציון לכאב שלי. הוא היה בערך 6 או 7 ועכשיו הוא אולי 4 או 5. ובעניין סוג הכאב – זה כאב כואב״

מוֹלִי תמיד הרגיש איזה קשר לכאב שלו והוא נורא לא רצה להעליב אותו או לפגוע בו.

״אני גם רואה שיש לך כתמים כחולים על העור בצד הפנימי של המרפק״

״כן. זה שום דבר. בצד ימין זו בדיקת הדם שעשו לי בשבוע שעבר. הלבורנטית היתה צעירה והיא קצת פספסה. וביד השניה זה מאתמול״

מוֹלִי גם תמיד נורא חשש להעליב את הצוות הרפואי שהוא גם ממש נפלא וגם דואג כ״כ. 

לכן הוא לא סיפר לאחות שכשראה אתמול את אותה הלבורנטית הצעירה שפספסה כמה ימים קודם לכן הוא אמר לעצמו ״יא אלוהים. זה הולך להיות קשוח״.

ושכך באמת היה. היא דקרה שוב, כמו בפעם הקודמת, לאט וביד מעט רועדת. 

הוא אמר ״אני חושב שאת קצת ליד״

היא אמרה ״אל תדאג, עוד רגע זה יהיה בסדר״.

אבל הוא דאג וזה לא היה ממש בסדר.

היא חיפשה מעט ימינה, מעט שמאלה, מעט מעל, מעט מתחת, ולא מצאה. דקרה שוב. ושוב פספסה.

ואז ביקשה עזרה.

לבורנטיות נוספת באה. הסתכלה על מוֹלִי. ואז על הלבורנטית הצעירה. ואז שוב על מוֹלִי. ואמרה ״אפשר את יד השניה בבקשה?״

מולי הסתובב. היא ניקתה מעט את העור ואז אמרה ״מוכן ?״ ולפני שמוֹלִי הספיק לענות ״כן״ העניין כבר היה מאחוריו.

מולי החליט שאם בפעם הבאה הוא שוב ימצא את עצמו מול הלבורנטית הצעירה הוא יגיד לה שהכל בסדר ושהוא בטוח שהפעם זה ילך חלק.

הוא חשב שאם היא תרגיש בנוח היא תהיה פחות לחוצה ושאז הכל באמת יהיה בסדר.

מולי תמיד היה מעט נאיבי.

בכל אופן, אפילו שאמרו לו לספר הכל הוא לא סיפר את כל הפרטים הללו לאחות. הוא החליט שאין בזה טעם וזה לא יעזור לאף אחד.

״שם פרטי ? שם משפחה ? תאריך לידה? מה שלומך היום ?״ 

״מוֹלִי כּוֹפֵר 11/01/1972 – כמו אתמול. וכמו לפני שלוש דקות״.

״כן. רק רציתי להיות בטוחה. וסימפטומים אחרים? שום דבר חדש ?״

״האמת שכן״ אמר מוֹלִי. ואז הוא הבין שאין ברירה. צריך להגיד.

ברגע שיצא לו המשפט מהפה הוא ידע שאין דרך חזרה. 

שעכשיו הוא יהיה חייב לספר ושיש סיכוי של בערך 71% שהיא תחשוב שהטיפול פגע לו בשכל באיזו דרך או שהוא פשוט סתם-כך יצא מדעתו. ושיש סיכוי טוב שהוא עומד להיפגש עם פסיכיאטר שיתן לו גם תרופות הרגעה וגם אולי איזה טיפול נגד דמנציה.

״מזה כמה שעות אני שומע קולות.״

ולפני שהיה לאחות זמן לעבד את המידע המעט מפתיע, מוֹלִי המשיך ״לא קולות כאילו מישהו מדבר איתי. קולות בתוך האוזן. כמו נשיפות קטנות ומחודדות. שתיים או שלוש בכל פעם.  פעם באוזן ימין ופעם באוזן שמאל. בלי סדר. בלי סיבה. בלי הסבר. ניסיתי להבין מאיפה זה בא ואני פחות או יותר בטוח שזה זה בתוך האוזניים שלי.״

האחות הסתכלה על מולי ואמרה ״שם פרטי ? שם משפחה ? תאריך לידה?״ 

ומוֹלִי ענה ״מוֹלִי כּוֹפֵר 11/01/1972 – כמו אתמול״.