Tuyauteries

À vingt heures trente, il décide de changer de t-shirt pour la nuit. Il souhaite se mettre en pyjama et se glisser dans son lit avec un livre. 

Des vérifications médicales sont prévues toutes les deux heures cette nuit là, ainsi que deux prises de sang à vingt trois heures et à trois heures du matin.

Le dîner est déjà terminé, et l’infirmière de nuit a quitté la chambre. Elle ne doit revenir que dans une heure. Il a le temps pour s’organiser.

Soudain un truc se met à trotter dans son esprit, il pense au fait que le schéma de la vie est un long enchaînement d’actions répétitives. Se lever, vérifier l’heure, prendre le petit déjeuner, se brosser les dents, enlever le pyjama, d’abord le haut puis le bas, s’habiller, d’abord les sous-vêtements, puis la chemise, puis les chaussettes, puis le pantalon. Aller au travail, déjeuner, travailler à nouveau, rentrer à la maison, ranger un peu, préparer le dîner, manger, se déshabiller, d’abord la chemise, puis le pantalon, puis les chaussettes, puis les sous-vêtements, prendre une douche (certains se douchent seulement le matin, mais ces gens là sont très étranges), se sécher, enfiler un pyjama, d’abord le haut puis le bas, aller dormir. Se réveiller, vérifier l’heure, prendre le petit déjeuner, se brosser les dents, enlever le pyjama, d’abord le haut puis le bas. Et ainsi de suite.

Des millions de personnes effectuent ces geste, jour après jour. Nous n’avons même pas besoin d’y penser ou de les planifier. Ils sont ancrés en nous.

Mais que se passe-t-il si, pour une raison quelconque, cette organisation est perturbée ? Si, par exemple, nous nous réveillons en retard. Ou pire, s’il n’y a plus de café ou de pain pour le petit déjeuner ? Ou si au moment où nous voulons sortir, nous ne trouvons plus notre portefeuille ou nos clés ? Ces situations ont la capacité de nous déséquilibrer complètement. Des sentiments de culpabilité se rajoutent souvent : « pourquoi t’es allé te coucher si tard hier soir ?!? » ou « pourquoi tu ne remets jamais tes clés à leur place ?!? ». 

Des jours entiers peuvent être gâchés parce qu’il n’y a plus de confiture aux fraises dans le frigo.

Le truc c’est que, parfois, la situation ne dépend tout simplement pas de nous. Nous sommes confrontés à une action quotidienne, quelque chose que nous avons déjà fait des milliers de fois, et nous ne savons tout simplement pas comment la faire maintenant, dans la situation dans laquelle on se trouve.

Comme un bébé qui reçoit une cuillère dans sa main pour la première fois. Il a déjà vu des cuillères, il a même mangé avec des cuillères, mais il n’a aucune idée de comment l’utiliser, là, comme ça, tout seul.

Après avoir pensé aux bébés, aux cuillères et à la confiture de fraises, il se lève lentement. Même naturellement, il n’est pas très rapide, et les médicaments le ralentissent encore d’avantage. Il se tourne vers l’armoire et sort un t-shirt.

Et puis ça le frappe. Il se regarde, puis il regarde le t-shirt, puis encore lui-même et réalise qu’il n’a aucune idée comment le faire. Ce n’est pas qu’il a oublié comment enlever un t-shirt ou comment en remettre un autre.

Il ne sait simplement pas comment effectuer ces gestes avec un tube sortant de son bras gauche, et qui a, à son extrémité, une boîte suspendue de la taille d’un noyau d’avocat, contenant de petits robinets. Et un autre tube, enfoncé dans sa poitrine du côté droit, connecté à son extrémité à un support portant des sacs de perfusions.

Après quelques minutes de confusion, et environ un quart d’heure de planification minutieuse, le premier tour commence : 

L’idée – d’abord la main droite (le bras sans les tubes), puis la main gauche, et enfin la tête. Un échec cinglant. 

Bien qu’il n’y ait pas de tube attaché au bras droit, les tubes et les robinets de la poitrine se sont accrochés à l’intérieur du t-shirt, et lorsqu’il a essayé de les libérer avec la main gauche, les tubes suspendus depuis le bras et la boîte à leurs extrémités se sont emmêlés avec les robinets de la poitrine. Il lui a fallu de longues minutes pour se libérer de cet enchevêtrement.

Deuxième essai : d’abord la tête, puis les deux mains. Cette tentative échoue dès le départ. 

Dès qu’il a essayé de saisir le col avec la main droite, les tubes se sont pris à nouveau dans le t-shirt de l’intérieur, et plus il essayait de soulever la main, plus le col glissait vers le bas et s’éloignait. 

Il a essayé avec la main gauche, mais il n’a même pas réussi à atteindre le col. 

En ce qui concerne le troisième essai, il a abandonné avant même de commencer. Il lui semblait qu’il n’y avait aucun moyen de faire passer la boîte connectée au tube du bras gauche à travers la manche du vêtement en la tirant vers le bas tout en tirant le reste du t-shirt vers le haut.

Il s’arrête, un peu essoufflé. Il se regarde à nouveau, puis le t-shirt propre, et décide d’accepter sa défaite avec dignité.

Et alors qu’il réfléchit aux tubes, aux boîtes, aux robinets et à la douche, la porte s’ouvre et l’infirmière de la nuit apparaît dans l’embrasure de la porte de sa chambre : « Prénom ? Nom de famille ? Date de naissance ? Comment vous vous sentez ? Des douleurs ? Vérifions les constantes ».

צַנָּרוֹת

בשעה שמונה וחצי בערב הוא החליט להחליף טישרט לקראת הלילה. הוא רצה ללבוש פיג׳מה ולהכנס למיטה עם ספר.

הלילה צפויות בדיקות של מדדים כל שעתיים וגם שתי בדיקות דם. באחת עשרה ובשלוש לפנות בוקר.

ארוחת הערב כבר פונתה. והאחות של הלילה עזבה את החדר ותחזור רק בעוד שעה. יש לו זמן להתארגן.

פתאום הוא חשב על זה שהשלד של החיים הוא מין רצף פעולות שחוזרות על עצמן. 

מתעוררים, בודקים מה השעה, אוכלים ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים, פושטים פיג׳מה, קודם את החולצה ואז את המכנסיים, מתלבשים, קודם תחתונים, ואז חולצה, ואז גרביים, ואז מכנסיים. הולכים לעבוד, אוכלים צהריים, עובדים עוד קצת, חוזרים הביתה, מסדרים מעט, מכינים ארוחת ערב, אוכלים, מתפשטים , קודם חולצה, ואז מכנסיים, ואז גרביים, ואז תחתונים. מתקלחים (יש כאלה שמתקלחים רק בבוקר, אבל אלה אנשים מאוד מוזרים), מתנגבים, לובשים פיג׳מה, קודם חולצה ואז מכנסיים, ואז הולכים לישון. מתעוררים, בודקים מה השעה, אוכלים ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים, מורידים פיג׳מה, קודם את החולצה ואז את המכנסיים. וחוזר חלילה.

את הפעולות האלה עושים מיליונים של אנשים. כל יום. אנחנו אפילו לא צרכים לחשוב או לתכנן או להתרכז. הן טבועות בנו.

אבל מה אם, מסיבה כזו או אחרת, פתאום, הסדר משתבש. נגיד התעוררנו מאוחר. או שחלילה נגמר הקפה או הלחם לארוחת הבוקר. או שבדיוק כשרוצים לצאת שוב לא מוצאים את הארנק או את המפתחות.

מקרים כאלה מוציאים את רובנו לחלוטין משיווי המשקל. הרבה פעמים מתווספים לזה גם רגשות אשם, למשל ״למה הלכת לישון כ״כ מאוחר אתמול?!?״ או ״למה אתה לא שם את המפתחות במקום ?!?״. 

ימים שלמים נהרסים כי אין ריבת תות במקרר.

ולפעמים, המצב פשוט לא תלוי בנו. אנחנו עומדים מול פעולה יומיומית, משהו שכבר עשינו אלפי פעמים, ופשוט לא יודעים איך אנחנו אמורים לעשות אותה עכשיו ובמצב הנוכחי.

כמו תינוק בן יומו שמקבל לידיו בפעם הראשונה נגיד, כפית. הוא כבר ראה כפיות, ואפילו אכל מכפיות, אבל אין לו מושג איך הוא אמור להשתמש בדבר הזה פתאום לבד.

בעודו חושב על תינוקות, וכפיות, וריבת תות, הוא קם בעצלתיים. גם כך, באופן טבעי, הוא לא נורא מהיר, והתרופות מאיטות אותו אפילו יותר. הוא פנה לארון, והוציא טישרט.

וזה הכה בו. 

הוא הסתכל על עצמו, ואז על הטישרט, ואז שוב על עצמו והוא הבין שאין לו מושג איך הוא אמור לעשות את זה.

זה לא שהוא שכח איך מורידים חולצה או איך לובשים אחת אחרת. הוא פשוט לא ידע איך עושים את הפעולות האלה עם צינור אחד שיוצא מזרוע שמאל ובקצהו תלויה מין קופסה בגודל גרעין של אבוקדו ובתוכה ברזים קטנים. ועם צינור אחר, שתקוע לו בחזה בצד ימין ומחובר לעמוד שבקצהו שקיות עירוי.

אחרי כמה דקות של בילבול ואז בערך רבע שעה של תכנון מדוקדק הסיבוב הראשון התחיל : הרעיון – קודם יד ימין (הזרוע בלי הצינורות), אחריה יד שמאל ולבסוף הראש.

כישלון חרוץ. אמנם אין צינורות בזרוע ימין אבל הצינורות והברזים בחזה נתפסו בצד הפנימי של הטישרט וכשהוא ניסה לשחרר אותם עם יד שמאל, הצינורות התלויים מהזרוע והקופסה שבקצה הסתבכו בברזים מהחזה. לקח לו דקות ארוכות להשתחרר מהכפיתה.

נסיון שני : קודם הראש ואז שתי הידיים. הנסיון הזה נכשל מיד כשהתחיל.

ברגע שניסה לאחוז בצאוורון ביד ימין, הצינורות שוב נתפסו בחולצה מבפנים וכמה שהוא יותר ניסה להרים את היד כך הצאוורון נמשך כלפי מטה והתרחק.

הוא ניסה ביד שמאל אבל אפילו לא הצליח להגיע לצאוורון.

על הניסיון השלישי הוא ויתר. הוא הבין שאין דרך להעביר את הקופסא עם ברזים המחוברת לצינור בזרוע שמאל דרך השרוול כלפי מעלה בעודו מושך את החולצה כולה כלפי מטה.

אז הוא עצר, קצת מתנשף. הסתכל שוב על עצמו, ואז על הטישרט הנקי והחליט לקבל בראש מורכן את הכישלון.

ובעודו חושב על צינורות, וקופסאות, וברזים, ועל מקלחת, נפתחה הדלת ואחות הלילה הופיעה בפתח החדר שלו: ״שם פרטי? שם משפחה? תאריך לידה? מה שלומך? איך אתה מרגיש? יש כאבים? נבדוק מדדים?״

Article précédent הקודם Article suivant הבא

Laisser un commentaire

השאירו תגובה
שליחה
צַנָּרוֹת

בשעה שמונה וחצי בערב הוא החליט להחליף טישרט לקראת הלילה. הוא רצה ללבוש פיג׳מה ולהכנס למיטה עם ספר.

הלילה צפויות בדיקות של מדדים כל שעתיים וגם שתי בדיקות דם. באחת עשרה ובשלוש לפנות בוקר.

ארוחת הערב כבר פונתה. והאחות של הלילה עזבה את החדר ותחזור רק בעוד שעה. יש לו זמן להתארגן.

פתאום הוא חשב על זה שהשלד של החיים הוא מין רצף פעולות שחוזרות על עצמן. 

מתעוררים, בודקים מה השעה, אוכלים ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים, פושטים פיג׳מה, קודם את החולצה ואז את המכנסיים, מתלבשים, קודם תחתונים, ואז חולצה, ואז גרביים, ואז מכנסיים. הולכים לעבוד, אוכלים צהריים, עובדים עוד קצת, חוזרים הביתה, מסדרים מעט, מכינים ארוחת ערב, אוכלים, מתפשטים , קודם חולצה, ואז מכנסיים, ואז גרביים, ואז תחתונים. מתקלחים (יש כאלה שמתקלחים רק בבוקר, אבל אלה אנשים מאוד מוזרים), מתנגבים, לובשים פיג׳מה, קודם חולצה ואז מכנסיים, ואז הולכים לישון. מתעוררים, בודקים מה השעה, אוכלים ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים, מורידים פיג׳מה, קודם את החולצה ואז את המכנסיים. וחוזר חלילה.

את הפעולות האלה עושים מיליונים של אנשים. כל יום. אנחנו אפילו לא צרכים לחשוב או לתכנן או להתרכז. הן טבועות בנו.

אבל מה אם, מסיבה כזו או אחרת, פתאום, הסדר משתבש. נגיד התעוררנו מאוחר. או שחלילה נגמר הקפה או הלחם לארוחת הבוקר. או שבדיוק כשרוצים לצאת שוב לא מוצאים את הארנק או את המפתחות.

מקרים כאלה מוציאים את רובנו לחלוטין משיווי המשקל. הרבה פעמים מתווספים לזה גם רגשות אשם, למשל ״למה הלכת לישון כ״כ מאוחר אתמול?!?״ או ״למה אתה לא שם את המפתחות במקום ?!?״. 

ימים שלמים נהרסים כי אין ריבת תות במקרר.

ולפעמים, המצב פשוט לא תלוי בנו. אנחנו עומדים מול פעולה יומיומית, משהו שכבר עשינו אלפי פעמים, ופשוט לא יודעים איך אנחנו אמורים לעשות אותה עכשיו ובמצב הנוכחי.

כמו תינוק בן יומו שמקבל לידיו בפעם הראשונה נגיד, כפית. הוא כבר ראה כפיות, ואפילו אכל מכפיות, אבל אין לו מושג איך הוא אמור להשתמש בדבר הזה פתאום לבד.

בעודו חושב על תינוקות, וכפיות, וריבת תות, הוא קם בעצלתיים. גם כך, באופן טבעי, הוא לא נורא מהיר, והתרופות מאיטות אותו אפילו יותר. הוא פנה לארון, והוציא טישרט.

וזה הכה בו. 

הוא הסתכל על עצמו, ואז על הטישרט, ואז שוב על עצמו והוא הבין שאין לו מושג איך הוא אמור לעשות את זה.

זה לא שהוא שכח איך מורידים חולצה או איך לובשים אחת אחרת. הוא פשוט לא ידע איך עושים את הפעולות האלה עם צינור אחד שיוצא מזרוע שמאל ובקצהו תלויה מין קופסה בגודל גרעין של אבוקדו ובתוכה ברזים קטנים. ועם צינור אחר, שתקוע לו בחזה בצד ימין ומחובר לעמוד שבקצהו שקיות עירוי.

אחרי כמה דקות של בילבול ואז בערך רבע שעה של תכנון מדוקדק הסיבוב הראשון התחיל : הרעיון – קודם יד ימין (הזרוע בלי הצינורות), אחריה יד שמאל ולבסוף הראש.

כישלון חרוץ. אמנם אין צינורות בזרוע ימין אבל הצינורות והברזים בחזה נתפסו בצד הפנימי של הטישרט וכשהוא ניסה לשחרר אותם עם יד שמאל, הצינורות התלויים מהזרוע והקופסה שבקצה הסתבכו בברזים מהחזה. לקח לו דקות ארוכות להשתחרר מהכפיתה.

נסיון שני : קודם הראש ואז שתי הידיים. הנסיון הזה נכשל מיד כשהתחיל.

ברגע שניסה לאחוז בצאוורון ביד ימין, הצינורות שוב נתפסו בחולצה מבפנים וכמה שהוא יותר ניסה להרים את היד כך הצאוורון נמשך כלפי מטה והתרחק.

הוא ניסה ביד שמאל אבל אפילו לא הצליח להגיע לצאוורון.

על הניסיון השלישי הוא ויתר. הוא הבין שאין דרך להעביר את הקופסא עם ברזים המחוברת לצינור בזרוע שמאל דרך השרוול כלפי מעלה בעודו מושך את החולצה כולה כלפי מטה.

אז הוא עצר, קצת מתנשף. הסתכל שוב על עצמו, ואז על הטישרט הנקי והחליט לקבל בראש מורכן את הכישלון.

ובעודו חושב על צינורות, וקופסאות, וברזים, ועל מקלחת, נפתחה הדלת ואחות הלילה הופיעה בפתח החדר שלו: ״שם פרטי? שם משפחה? תאריך לידה? מה שלומך? איך אתה מרגיש? יש כאבים? נבדוק מדדים?״